פולשי החלל של “היום השלישי” מזכירים את אנשי המאדים התוקפניים מתסכית הרדיו המפורסם של אורסון וולס בשנות השלושים, שהיה מבוסס על ספר עוד יותר ישן של ה.ג. וולס, וכפי שמתברר במהלך הסרט, הם גם חברים של העב”ם של רוזוול, שההתרסקות שלו דווחה בעיתונות ב-1947, ושזכה בשנים האחרונות להחייאה בתוספת וידאו.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו ל’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות של כל המדינה ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
ועם זאת, נראה שבימים אלה יש הרבה יותר עב”מים, גם בחיים (זאת אומרת, בתחום הדמדומים שבין מציאות לבדייה), גם בסרטים, וכעת גם באינטרנט.
אפילו סוכנות החלל האמריקנית, שבימים רגילים, יש הרואים בה שותף עיקרי למזימות המימשל האמריקני להסתיר את העב”מים מידיעת הציבור, הצטרפה לחגיגת החייזרים כשהודיעה על גילוי חיידקי המאדים באנטארקטיקה, ובכך הצליחה לעורר עניין תקשורתי שאולי יסייע להפיח רוח חיים בתקציביה הדועכים.
אם נכניס לעניין גם את תופעת ה”תיקשור”, שבה מדיום אנושי מעביר מסרים האמורים לבוא מישות חוץ-ארצית, הרי שכמה מאפיינים של העיסוק בחיים תבוניים לא-אנושיים מזכירים תופעות דומות מהתחום הדתי.
בתרבויות שונות בעולם התפתחו דתות שבהן מתרחשים דרך קבע אירועים של “טראנס”. באירוע כזה, אדם נכנס למצב יוצא דופן, שבו כביכול תודעה זרה מדברת מתוך גופו.
התודעה הזו יכולה להיות למשל אל, או רוחו של אדם שמת. בדרך כלל, יש לו מסרים להעביר לנוכחים והם יכולים לכלול עצות והדרכה בעניינים פרטיים, הוראות לביצוע טקסים ופולחנים, או הטפה דתית ועידוד רוחני.
תופעות כאלה קיימות בדתות אפריקאיות ואפרו-אמריקניות כמו הוודו, בדת הטאואיסטית העממית בסין, אצל השאמאנים האינדיאנים באמריקה הלטינית ובשבטים סיביריים ובמקומות אחרים. סביר גם שהן אינן רחוקות מדברים שהתרחשו בדת היוונית הקדומה, כמו למשל: האורקל של דלפי, או מחוויות הנביאים המתוארות בתנ”ך.
נראה שתופעת “התיקשור” עם ישויות חוץ-ארציות, שהעוצמה שלה יכולה לנוע בין “תחושת נוכחות זרה” לבין טראנס מלא, איננה שונה במהותה מהתופעות האלה.
גם לדיווחים על הופעות ופגישות עם חוצנים יש מקבילה דתית. הכנסיה הקתולית אמנם דחתה את תופעת הטראנס ופירשה אותה כהשתלטות של שד רע על גופו של האדם, אבל היא הכירה בערכן של הופעות ופגישות עם ישויות רוחניות.
סיפורים על הופעות של מריה הקדושה, נפוצו מאז ימי הביניים בכמה מקומות באירופה, שהפכו להיות אתרי עלייה לרגל שהמפורסם שבהם נמצא בלורד שבצרפת. הכנסייה הכירה גם בהופעות בשמיים של ישו, שהופיע לפני פרנציסקוס הקדוש והטביע עליו את סימני הצליבה בסצינה שזכתה לכמה גירסאות מופלאות בציורי הרנסנס, או של הצלב שהופיע לעיני הקיסר קונסטנטין והדריך אותו לנצח את אויביו ולהפוך את האימפריה הרומית לנוצרית.
בעניין זה גם ליהדות הטרום-תלמודית אין מה להתבייש: בתחום האפקטים המיוחדים אפילו מרכבת האש של אליהו הנביא מחווירה לעומת מעמד הר סיני, שאת המבנה הבסיסי שלו – פעלולים אורקוליים עתירי מידע הנקלטים בו-זמנית בקהל של המונים – איש לא הצליח לחקות עד להתפתחות הטכנולוגיה של מופעי רוק אלקטרוניים.
הדמיון הזה בין דיווחי עב”מים לבין התגלויות דתיות נוצל בשנות השבעים על-ידי אריק פון דניקן, עיתונאי שוויצרי שפרסם שורת ספרים עם עדויות ארכיאולוגיות מפוקפקות לכך שהאלים היו בעצם אסטרונאוטים מהחלל החיצון, אבל העניין בסיפור הזה קצת דעך בינתיים.
מה שאולי יותר מעניין הם ההבדלים בין הופעות דתיות והופעות עב”מים.
ראשית, נראה שהחייזרים בני-זמננו נמנעים מלהופיע בהקשר של דת מאורגנת קיימת וההסדר הזה כדאי לשני הצדדים. עבור דת ממוסדת, הופעה של קדוש היא מקור להכנסה כספית לא מבוטלת, אבל הופעות של חוצנים יכולות לעורר בעיות הלכתיות ואירגוניות.
ועבור החייזרים, אי-ההזדהות עם דת מסויימת מאפשרת להם להגיע לקהל בינלאומי: עוד הופעה של מריה תהיה בעלת משמעות רק עבור נוצרים, אבל פגישה עם חוצנים היא אייטם שיכול להופיע בכל רשתות הטלוויזיה החשובות בעולם.
עניין הבינלאומיות קשור בהבדל החשוב השני בין עב”מים ודת. התגלות דתית מסמנת בדרך כלל ציבור אנשים מסויים, של המאמינים בדת הזו ומבדילה אותו מחלקים אחרים של האנושות. לעומת זאת, ביחס לעב”מים – גם הידידותיים וגם התוקפניים – מה שעומד מהצד שלנו הוא “האנושות” כולה, שהביולוגיה מעניקה לה זהות משותפת ומבדילה אותה מן “האחר” הלא-אנושי.
תופעת העב”מים מציינת אפוא את האנושות כמערכת דינמית אחת שיש לה גורל משותף ובכך היא מצטרפת למוטיבים דומים של תרבות סוף האלף, כמו למשל האפשרות של “קץ האנושות” הגרעיני או האקולוגי, או לחילופין, רעיון “העידן החדש” שבו תעבור האנושות לרמת מודעות רוחנית גבוהה.
ואכן, בעוד שבחיים נראה שהחייזרים שמתעניינים בנו רוצים בעיקר לחקור אותנו, הרי שבסרטים הם בדרך כלל רוצים או להשמיד אותנו, או לעזור לנו להיות בני אדם טובים יותר.
אפשר אפוא לומר שתופעת העב”מים מבטאת איזו תחושה של אחדות כלל-אנושית וכמו שבדרך כלל קורה עם תחושות כאלה, היא מיד מחלקת את בני האדם לאלה שמקבלים אותה ואלה שלא. אולם העב”מים מוסיפים לחלוקה הזו עוד קבוצה: אלה שיודעים אבל מסתירים, בעיקר אנשי המימשל האמריקני.
בכך, תופעת העב”מים מתחברת לעוד מרכיב חשוב של תרבות סוף האלף – רעיון הקונספירציה של המימסד, שבעצם יודע את האמת אבל שומר אותה לעצמו. בקוטב הקיצוני שלה, תחושה כזו של קונספירציה יכולה להיות הציר המרכזי של מחלת נפש.
אבל בהיבטים יותר “רכים”, היא בוודאי מבטאת את החשד האנטי-מימסדי שהפך להיות נפוץ בסביבה שהצמיחה את תנועת הניו אייג’ משנות הששים ואילך ושקיבלה את העב”מים כאורחים רצויים.
המידע בדבר הופעות של עב”מים אולי מגיע ממקורות מפוקפקים, אבל מה שמזין את החיבור הזה בין עב”מים, קונספירציה ממסדית ותנועת הניו אייג’ אינו קשור במקור של המידע, אלא בהפצה שלו.
כפי שכבר הזכרנו ברשימה קודמת, תנועת הניו אייג’ מילאה (ועדיין ממלאת) תפקיד חשוב בהתפתחות הטכנולוגית והתוכנית של רשת האינטרנט.
ואכן, כנגד מערכות החיסיון והצנזורה של המימסד, שעניינן הוא להסתיר מידע מידיעת הציבור, תנועות שוליים משתמשות כיום ברשת האינטרנט כדי להפיץ מידע שהמימסד הפוליטי או האקדמי אינם יכולים לשלוט עליו.
הופעות של עבמ”ים הן לא עניין לגמרי חדש. הם היו פופולריים גם לפני מלחמת העולם השניה, ולמרות שגם טכנולוגיית האפקטים המיוחדים וגם העיצוב שלהם השתפרו מאד ביחס לצלחות המעופפות המגושמות של אותם ימים, הרי שהסיפורים עליהם, והמוטיבים העיקריים של ההתייחסות התקשורתית והתרבותית אליהם, לא השתנו מאז בהרבה. פולשי החלל של “היום השלישי” מזכירים את אנשי המאדים התוקפניים מתסכית הרדיו המפורסם של אורסון וולס בשנות השלושים, שהיה מבוסס על ספר עוד יותר ישן של ה.ג. וולס, וכפי שמתברר במהלך הסרט, הם גם חברים של העב”ם של רוזוול, שההתרסקות שלו דווחה בעיתונות ב1947-, ושזכה בשנים האחרונות להחייאה בתוספת וידאו. ועם זאת, נראה שבימים אלה יש הרבה יותר עב”מים, גם בחיים (זאת אומרת, בתחום הדמדומים שבין מציאות לבדייה), גם בסרטים, וכעת גם באינטרנט. אפילו סוכנות החלל האמריקנית, שבימים רגילים יש הרואים בה שותף עיקרי למזימות המימשל האמריקני להסתיר את העב”מים מידיעת הציבור, הצטרפה לחגיגת החייזרים כשהודיעה על גילוי חיידקי המאדים באנטארקטיקה, ובכך הצליחה לעורר עניין תקשורתי שאולי יסייע להפיח רוח חיים בתקציביה הדועכים.
אם נכניס לעניין גם את תופעת ה”תיקשור”, שבה מדיום אנושי מעביר מסרים האמורים לבוא מישות חוץ-ארצית, הרי שכמה מאפיינים של העיסוק בחיים תבוניים לא-אנושיים מזכירים תופעות דומות מהתחום הדתי. בתרבויות שונות בעולם התפתחו דתות שבהן מתרחשים דרך קבע אירועים של “טראנס”. באירוע כזה, אדם נכנס למצב יוצא דופן, שבו כביכול תודעה זרה מדברת מתוך גופו. התודעה הזו יכולה להיות למשל אל, או רוחו של אדם שמת. בדרך כלל, יש לו מסרים להעביר לנוכחים, והם יכולים לכלול עצות והדרכה בעניינים פרטיים, הוראות לביצוע טקסים ופולחנים, או הטפה דתית ועידוד רוחני. תופעות כאלה קיימות בדתות אפריקאיות ואפרו-אמריקניות כמו הוודו, בדת הטאואיסטית העממית בסין, אצל השאמאנים האינדיאנים באמריקה הלטינית ובשבטים סיביריים, ובמקומות אחרים. סביר גם שהן אינן רחוקות מדברים שהתרחשו בדת היוונית הקדומה, כמו למשל האורקל של דלפי, או מחוויות הנביאים המתוארות בתנ”ך. נראה שתופעת “התיקשור” עם ישויות חוץ-ארציות, שהעוצמה שלה יכולה לנוע בין “תחושת נוכחות זרה” לבין טראנס מלא, איננה שונה במהותה מהתופעות האלה. גם לדיווחים על הופעות ופגישות עם חוצנים יש מקבילה דתית. הכנסיה הקתולית אמנם דחתה את תופעת הטראנס ופירשה אותה כהשתלטות של שד רע על גופו של האדם, אבל היא הכירה בערכן של הופעות ופגישות עם ישויות רוחניות. סיפורים על הופעות של מריה הקדושה נפוצו מאז ימי הביניים בכמה מקומות באירופה, שהפכו להיות אתרי עלייה לרגל שהמפורסם שבהם נמצא בלורד שבצרפת. הכנסייה הכירה גם בהופעות בשמיים של ישו, שהופיע לפני פרנציסקוס הקדוש והטביע עליו את סימני הצליבה בסצינה שזכתה לכמה גירסאות מופלאות בציורי הרנסנס, או של הצלב שהופיע לעיני הקיסר קונסטנטין, והדריך אותו לנצח את אויביו ולהפוך את האימפריה הרומית לנוצרית. בעניין זה גם ליהדות הטרום-תלמודית אין מה להתבייש: בתחום האפקטים המיוחדים אפילו מרכבת האש של אליהו הנביא מחווירה לעומת מעמד הר סיני, שאת המבנה הבסיסי שלו – פעלולים אורקוליים עתירי מידע הנקלטים בו-זמנית בקהל של המונים – איש לא הצליח לחקות עד להתפתחות הטכנולוגיה של מופעי רוק אלקטרוניים. הדמיון הזה בין דיווחי עב”מים לבין התגלויות דתיות נוצל בשנות השבעים על-ידי אריך פון דניקן, עיתונאי שוויצרי שפרסם שורת ספרים עם עדויות ארכיאולוגיות מפוקפקות לכך שהאלים היו בעצם אסטרונאוטים מהחלל החיצון, אבל נראה שהסיפור הזה קצת דעך בינתיים. מה שאולי יותר מעניין הם ההבדלים בין הופעות דתיות והופעות עב”מים. ראשית, נראה שהחייזרים בני-זמננו נמנעים מלהופיע בהקשר של דת מאורגנת קיימת, וההסדר הזה כדאי לשני הצדדים. עבור דת ממוסדת, הופעה של קדוש היא מקור להכנסה כספית לא מבוטלת, אבל הופעות של חוצנים יכולות לעורר בעיות הלכתיות ואירגוניות. ועבור החייזרים, אי-ההזדהות עם דת מסויימת מאפשרת להם להגיע לקהל בינלאומי: עוד הופעה של מריה תהיה בעלת משמעות רק עבור נוצרים, אבל פגישה עם חוצנים היא אייטם שיכול להופיע בכל רשתות הטלוויזיה החשובות בעולם. עניין הבינלאומיות קשור בהבדל החשוב השני בין עב”מים ודת. התגלות דתית מסמנת בדרך כלל ציבור אנשים מסויים, של המאמינים בדת הזו, ומבדילה אותו מחלקים אחרים של האנושות. לעומת זאת, ביחס לעב”מים – גם הידידותיים וגם התוקפניים – מה שעומד מהצד שלנו הוא “האנושות” כולה, שהביולוגיה מעניקה לה זהות משותפת ומבדילה אותה מן “האחר” הלא-אנושי. תופעת העב”מים מציינת אפוא את האנושות כמערכת דינמית אחת שיש לה גורל משותף, ובכך היא מצטרפת למוטיבים דומים של תרבות סוף האלף, כמו למשל האפשרות של “קץ האנושות” הגרעיני או האקולוגי, או לחילופין, רעיון “העידן החדש” שבו תעבור האנושות לרמת מודעות רוחנית גבוהה. ואכן, בעוד שבחיים נראה שהחייזרים שמתעניינים בנו רוצים בעיקר לחקור אותנו, הרי שבסרטים הם בדרך כלל רוצים או להשמיד אותנו, או לעזור לנו להיות בני אדם טובים יותר. אפשר אפוא לומר שתופעת העב”מים מבטאת איזו תחושה של אחדות כלל-אנושית, וכמו שבדרך כלל קורה עם תחושות כאלה, היא מייד מחלקת את בני האדם לאלה שמקבלים אותה, ואלה שלא. אולם העב”מים מוסיפים לחלוקה הזו עוד קבוצה: אלה שיודעים אבל מסתירים, בעיקר אנשי המימשל האמריקני. בכך, תופעת העב”מים מתחברת לעוד מרכיב חשוב של תרבות סוף האלף – רעיון הקונספירציה של המימסד, שבעצם יודע את האמת אבל שומר אותה לעצמו. בקוטב הקיצוני שלה, תחושה כזו של קונספירציה יכולה להיות הציר המרכזי של מחלת נפש. אבל בהיבטים יותר “רכים”, היא בוודאי מבטאת את החשד האנטי-מימסדי שהפך להיות נפוץ בסביבה שהצמיחה את תנועת הניו אייג’ משנות הששים ואילך, ושקיבלה את העב”מים כאורחים רצויים. המידע בדבר הופעות של עב”מים אולי מגיע ממקורות מפוקפקים, אבל מה שמזין את החיבור הזה בין עב”מים, קונספירציה ממסדית ותנועת הניו אייג’ אינו קשור במקור של המידע, אלא בהפצה שלו. כפי שכבר הזכרנו ברשימה קודמת, תנועת הניו אייג’ מילאה (ועדיין ממלאת) תפקיד חשוב בהתפתחות הטכנולוגית והתוכנית של רשת האינטרנט. ואכן, כנגד מערכות החיסיון והצנזורה של המימסד, שעניינן הוא להסתיר מידע מידיעת הציבור, תנועות שוליים משתמשות כיום ברשת האינטרנט כדי להפיץ מידע שהמימסד הפוליטי או האקדמי אינם יכולים לשלוט עליו. באופן כזה, רשת החיבורים וחילופי המידע האלקטרוני מאפשרת ליצור “קהילות וירטואליות” של אנשים החולקים ביניהם רעיונות משותפים למרות הריחוק הפיזי ביניהם, והרעיונות האלה יכולים להתפתח ללא שום בקרה או הגבלה של המימסד השלטוני והאינטלקטואלי. גם סביב ההתעניינות בעב”מים נוצרות קהילות כאלה, ולכן אולי זה לא כל כך מפתיע שרשת האינטרנט מתגלה כמצע נוח במיוחד לצמיחת הפולקלור החייזרי. מאתרים של סרטים כמו “היום השלישי” או סדרת הטלוויזיה “תיקים באפלה”, ועד לאתרי מידע אלטרנטיבי על הופעות עב”מים וקבוצות תמיכה לנפגעי חטיפות בידי חייזרים, נראה שכמו היבטים אחרים של תנועת הניו אייג’, גם החוצנים נחתו היטב באינטרנט. אבל מלבד היותה כלי נוח מאין כמוהו להפצת מידע אלטרנטיבי, ייתכן שהחיבור הזה של רשת האינטרנט עם מדע בדיוני ודיווחי עב”מים מייצג איזו שהיא קירבה עמוקה יותר. הקירבה הזו מתבטאת לא רק בכך שבין אלה שעשו את הרשת, היו הרבה חובבי מדע בדיוני (למשל, זה היה הנושא של רשימת התפוצה הראשונה בדואר אלקטרוני, שהתארגנה באופן ספונטני בתחילת שנות השבעים). בעצם, גם לרשת האינטרנט עצמה יש אופי קצת חייזרי, וכבר השימוש בה מזכיר במקצת את הנסיון להתמצא בעולם הרופף של דיווחי העב”מים. מכיוון שכל משתמש יכול להסתיר את זהותו האמיתית, בעצם איננו יכולים לדעת לבטח מנין המידע שאנו קולטים מגיע. יכול מישהו לפתוח אתר בדוי, או להיכנס לקבוצות דיון, ולטעון שהוא יצור מכוכב אחר; אין דרך להוכיח שהוא משקר. ולחילופין, ייתכן שכבר עכשיו יש ברשת אתרים ומסרים שבעצם נשלחו על-ידי חייזרים מוסווים, כחלק מתכנית כוללת להשתלט על זרימת המידע בכדור הארץ. אם אכן יש כאלה, הרי שהם יכולים לחמוק אפילו מידיעתו של המימשל האמריקני. ואולי יש ברשת עוד משהו, שמעורר את התחושה העמומה הזו של מפגש מתקרב של האנושי עם “האחר”. רשת האינטרנט, והטכנולוגיה שעומדת מאחוריה, מציגות את הדימוי של “אינטיליגנציה מלאכותית”, ובכך הן גם מגדירות מחדש את המושגים שלנו בדבר אינטיליגנציה טבעית. כיום אפשר כבר לחשוב על רובוטים וירטואליים, שהם תכניות מחשב שישוטטו ברשת ויתחזו לבני אדם. לא מן הנמנע שבעוד כמה שנים יהיה אפשר לנהל פרשת אהבים דיגיטלית עם יצור כזה, בלי לדעת את האמת. ובסופו של דבר, המוח שלנו עשוי מהרבה תאים קטנים שמחוברים ביניהם ומעבירים ביניהם מידע, וגם רשת האינטרנט בנויה כך. התחושה הזו של אחדות כלל אנושית, שהאופי הבינלאומי של הרשת מחזק אותה, יכולה אפוא להיות קשורה גם בתחושה המעורבת של קירבה וזרות מול המפגש עם “האחר” שהוא הרשת עצמה, אותו מוח ענק של סיליקון ופחמן, הטווה בעצם ימים אלה את קוריו האלקטרוניים על פני כדור הארץ. מובא באדיבות; ד”ר יואב בן-דב. * פורסם ב”חיים אחרים” וב”זומביט”. |
Add Comment