משרד-החינוך מחק ספר מרשימת היצירות שתלמידי ספרות אמורים לקרוא. אז מה? זה הרי קורה כל הזמן. ברוסיה. סין. איראן. אבל המדובר איננו בספר שכתב מהפכן מסוכן. מדובר ברומן עדין בשם; “גדר חיה”, של הסופרת המוערכת דורית רביניאן, שיצא לאור בשנת 2014 בסדרת” ספריה לעם” וזכה בפרס ברנשטיין לספרות בשנת 2015. החטא הגדול של הספר טמון בעלילה; סיפור-אהבה טראגי בין צעירה יהודיה וצעיר ערבי. הם נפגשים על אדמת אמריקה.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו ל’כאן נעים’ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
משרד-החינוך, נחרד. מה? בת-ישראל כשרה וגוי ערבי? הרי זה כמו סיפור-אהבה בין אישה לבנה ו-גבר שחור באטלנטה של “חלף עם הרוח“. או בין אישה יהודיה וגבר ארי טהור בגרמניה של היטלר. מחריד. טוב שחכמי משרד-החינוך עצרו את הסיפור הזה בעוד מועד.
ההחלטה גרמה למהומה. מורים ליברליים ואנשי-רוח חגגו. בייחוד אלה מהם שיש להם חוש-הומור. (כן, יש כאלה אפילו בישראל). אחדים מהם דרשו להחרים את התנ”ך, שהוא מלא וגדוש במלכים וגיבורים שנשאו נשים זרות. אברהם, לקח אישה זרה; הגר, שילדה לו ילד; ישמעאל. הוא שלח את שניהם למות במדבר, מפני שאשתו; שרה, הייתה אחוזת קנאה. התנ”ך מתאר את אמנו כמנוולת לא קטנה.
למשה רבנו, הייתה אישה מדיינית. דויד המלך, נשא אישה שעוררה את תאוותו, אחרי ששלח את בעלה החיתי למות בקרב. למלך שלמה, בנו של דוד, היו המון נשים, רובן זרות. שמשון הגיבור נבגד על-ידי אשתו הפלשתית. למלך אחאב, שנפצע ומת ולא הסכים לקבל טיפול כל עוד נמשך הקרב, הייתה אישה צידונית. וכך הלאה, רשימה ארוכה ארוכה. מחנכים, דרשו בצחוק להוציא גם את התנ”ך מהרשימה.
לא פחות בוגדניות הן אחדות מיצירות-המופת של הספרות העברית החדשה, הכוללות סיפורי-אהבה בין גברים יהודים ושיקסעס. יאללה, החוצה! אבל מה שעורר את תשומת-לבי שלי יותר מכל היה השימוש במילה אחת בהודעה הרשמית של משרד-החינוך; “התבוללות“.
הספר, כך נאמר בהודעה הרשמית, עלול להביא את קוראיו, ובייחוד את הצעירים שבהם, להתבוללות. התבוללות? כאן? בישראל? בהודעה רשמית?
לא ייאמן.
“התבוללות” היא מילה שהשתמשו בה הרבה בגולה. אין שלילית ממנה. זהו מעשה של יהודי המתבייש במורשתו והמשתדל להיטמע בסביבה הנוצרית. יהודי שמחקה את הגויים ומשתדל להתנהג כמותם. בקיצור; פחדן עלוב.
להדביק ליהודי בלוס-אנג’לס או במוסקבה תגית של “מתבולל” זה עלבון חמור. במשך מאות שנים, זאת הייתה התווית הבזויה ביותר. היו לכך סיבות טובות. היהודים היו בכל מקום מיעוט במצור. לא הייתה להם מדינה משלהם, לא צבא שיגן עליהם, לא עוצמה כלשהי מלבד דבקותם זה בזה. בקהילות קטנות, אפילו פרישתה של משפחה אחת היוותה מכה חמורה לכול האחרים.
ההתבוללות הובילה לעתים קרובות לשמד. כאשר נישאה יהודיה לגבר נוצרי, הילדים גדלו בדרך כלל כנוצרים ומאבדים כל זיקה לשורשים היהודיים, למרות שעל-פי הדת היהודית הם ממשיכים להיות יהודים שלמים. האב לא חשוב. (אולי מפני שלעולם אין ביטחון מלא מי האב).
כול הגישה הזאת טבעית לעדה מפוזרת, החיה כמיעוט בסביבה זרה, ולעתים קרובות גם בסביבה עוינת. אמצעי להישרדות. המילה “התבוללות” קשורה, על כן, במילה עברית אחרת; “גלות“.
לפי התפיסה הציונית המקובלת, ההיסטוריה היהודית מחולקת לשלושה פרקים; “הבית הראשון“, מימי אברהם אבינו עד גלות בבל, גלות שאלוהים גזר על היהודים כעונש על חטאיהם. אחרי שני דורות הרשה אלוהים ליהודים לחזור לירושלים ולבנות את “הבית השני“, אבל הם חטאו שוב. הפעם התרגז אלוהים באמת ושלח את היהודים לגלות, והפעם לזמן בלתי-מוגבל.
גדולי-התורה התייחסו לציונות כאל חטא חמור מפני שהשיבה לארץ-הקודש הייתה מרידה באלוהים. על היהודים היה להישאר ב”גלות” עד שאלוהים, ברוב חסדו, יאות להחזירם.
האידאולוגיה הציונית מלאה בבוז לגלות. מכיוון שאבות הציונות היו ברובם אתיאיסטים, הם זלזלו ברצון האל.
█ יש כבר חדירה דתית מאסיבית לשורות הפיקוד
המייסד, בנימין זאב הרצל, האמין שכאשר תקום המדינה היהודית, כל היהודים האמיתיים יבואו לחיות בה. משם והלאה, רק הם ייקראו; יהודים. כל השאר “יתבוללו” בארצות מגוריהם ויחדלו מלהיות יהודים. (חלק זה של האמונה המקורית אינו נלמד בבתי-הספר שלנו).
כפי שאני חוזר ומזכיר, הציבור הציוני בארץ לפני הקמת המדינה הבדיל את עצמו בבירור מהיהודים בגלות. באופן ספונטאני לגמרי, הציבור בארץ התחיל לדבר על הישוב “העברי“, על החקלאות “העברית“, על המחתרת “העברית” ועל המדינה “העברית” שתקום, שיהיה לה צבא “עברי“. להבדיל מהדת “היהודית“, המסורת “היהודית“, הגולה ה”יהודית” והגטו “היהודי” .
בעיר תל-אביב, שנקראה רשמית “העיר העברית הראשונה“, לא היה עלבון יותר גדול מאשר להיקרא “גלותי“. פירוש הדבר היה שחסרו לאותו אדם התכונות היפות שייחסנו ברוב צניעותנו לעצמנו – יושר, אומץ-לב, התמסרות, עבודה גופנית קשה, “יפי הבלורית והטוהר“.
שום דבר אינו יכול להיות יותר “גלותי” מאשר הפחד מפני התבוללות.
התבוללות בקרב מי? האזרחים הערבים מהווים כ-20% מהאוכלוסייה הישראלית. הם מופלים לרעה בכל התחומים. סקרי דעת-הקהל מראים שישראלים רבים בזיםלהם. בשבוע האחרון, קרה שמטוס יווני, שהיה אמור לצאת מאתונה בדרך לארץ, עוכב במשך שעות מפני שמספר נוסעים יהודים התנגדו לנוכחותם במטוס של שניערבים, אזרחי ישראל. הערבים נשארו מאחור.
(האם זה יכול לקרות לשני נוסעים שחורים במטוס אמריקאי? לשני נוסעים יהודיםבמטוס גרמני?) אם כן, מניין נובע הפחד מפני התבוללות? רק ממקור גלותי עמוק.
קורה במציאות הישראלית שבחורה יהודייה ובחור ערבי מתאהבים זה בזה. אך מספר המקרים האלה קטן מאוד. אולי כמה תריסרים. צעירי שני העמים מתערבבים פה ושם, בייחוד באוניברסיטאות, אך התהום ביניהם עמוקה מדי.
הרעיון שסיפור-אהבה של זוג כזה צריך להימחק, מפני שהוא עלול להוביל ל”התבוללות“, הוא פשוט מגוחך. אלא אם כן, זה להיפך; שאזרחים ערבים חוששים מפני ההתבוללות של צעיריהם בחברה היהודית. יש גם מקרים מעטים כאלה. (צעירות ערביות מתחתנות בדרך כלל בתוך החמולה שלהן).
אם כן, מהו מקור התסמין הזה?
הסבר פשוט הוא הדתיזציה, ההדתה, של החיים בישראל תחת הממשלה הסופר-לאומנית-דתית הנוכחית. הכוחות “הדתיים-לאומיים” מתקיפים לאורך כל החזית. כדי לשרוד כראש-הממשלה, הפקיד והפקיר בנימין נתניהו כמעט את כל העמדות הבכירות במדינה בידיהם. חובשי-כיפות מופקדים עכשיו על המשטרה, השב”כ, המוסד ומוסדות רבים אחרים. נשים ימניות-קיצונות, נאות למראה, מופקדות על השאר.
המטכ”ל של צה”ל עדיין נתון בידי אלופים חילוניים, אך ב’מלחמת-עזה’ האחרונה, פרסם מפקד-חטיבה (לדאבון-לב, החטיבה “שלי” בזמנו) פקודת-יום, שבה נקרא צה”ל; “צבא השם“. זהו אותו הצבא שקם ב’מלחמת תש”ח’, שכמעט כל מפקדיו היו חברי-קיבוץ סוציאליסטים ואתיאיסטים.
הרמטכ”ל החדש העז לבטל את מחלקת “התודעה היהודית” של הרבנות הצבאית, שהייתה מעין מיסיון דתי. מאחר שהחרדים מסרבים לשרת בצבא מטעמים דתיים – בין השאר משום הקרבה של חיילות-נשים – הצבא הוא עדיין חילוני ברובו.
אבל יש כבר חדירה דתית מאסיבית לשורות הפיקוד מלמטה. הרבנים הצבאיים פועלים בצה”ל כמו שה”קומיסרים הפוליטיים” פעלו בשעתו בצבא האדום שלטרוצקי. החיילים נדרשים להישבע אמונים ליד הכותל המערבי. אני מאמין שהתהליך עמוק הרבה יותר מאשר החלפת ה’אליטה החילונית’ הישנה ב’אליטה דתית חדשה’.
מה שקורה הוא נסיגת האומה העברית החדשה, זו שאנחנו יצרנו בשנות ה-30, ה-40וה-50 של המאה שעברה, לתוך מהדורה חדשה של הגטו היהודי – גטו חמוש, גטו גרעיני, אך בכל זאת גטו.
מה שקורה עכשיו זה ההיפך מהמטרה שהציונית הציבה לעצמה; מדינה חילונית, דמוקרטית, שוויונית, ליברלית – בניגוד לחברה סגורה, דתית, לאומנית, גזענית, ואפילו פשיסטית-למחצה.
בחברה כזאת, ה”התבוללות” באמת נראית כסכנה קיומית. יש עדיין זמן לסובב את ההגה ולהציל את המדינה שהקמנו. אך אין זמן רב.
_________
* אוּרי אבנרי (נולד ב-10 בספטמבר 1923) הוא עיתונאי, סופר ופוליטיקאי ישראלי, יליד גרמניה, פעיל-שלום, פעיל פוליטי המזוהה עם ה’שמאל הרדיקלי בישראל’’ ח”כ לשעבר, חבר-מייסד, “גוש שלום“, תנועת-שלום בלתי-תלויה (1993), עורך ראשי לשעבר של השבועון “העולם הזה” (1950-1990), חבר-כנסת לשעבר (שלוש תקופות-כהונה; 1965-1969, 1969-1973, 1979-1981), חבר-מייסד, “המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני” (1975), טור שבועי באינטרנט;www.avnery-news.co.il.
_________
** המאמר המובא כאן, הינו דעתו האישית של כותב שורות אלו ואינו משקף את דעת האתר. המאמר מובא באדיבות ’גוש שלום’.
Add Comment