דבר יו”ר הכנסת ראובן ריבלין, לערב יום העצמאות ה-‎55, התשס”ג

הרי אין לך סמל מזוקק מזה, כדי לבטא את תקומתנו, מתוך האפר, מתוך עיי החורבות, מתוך הדם.

az_strip_00.jpg

אחי ואחיותי הישראלים,
חג עצמאות שמח

101X133_rivlin_rubi_01.jpg

הערב, ערב יום העצמאות ה-‎55 למדינת ישראל,

שב והונף דגלנו אל ראש התורן,
ושוב הוא מתנוסס בגאון,
כמו היה זה אך טבעי, וברור מאליו;
כמו היה זה כך מימים ימימה.

אך תפילת “יזכור”,
ותרועת החצוצרה הנוגה,
אשר מהדהדות עדיין באוזנינו;
ומועקת יום הזיכרון,
הרובצת עדיין על הלבבות –
– אלו מזכירות לנו, היום, כמו בכל שנה,
עד כמה רחוקים הדברים
מלהיות מובנים מאליהם.

בימים אלה, של מלחמה נמשכת בטרור,
לצערנו, איננו זקוקים לתזכורת כלשהי.
שהרי השנה, כמו אשתקד,
אנו זוכרים היטב, ובכל יום ויום,
את המחיר הנורא בה נקנית חירותנו.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו,
כאילו הוא יצא
משעבוד לגאולה, לחירות, ולעצמאות.

בכל שנה ושנה, עת מונף כאן הדגל,
אני נזכר,
בכמה מהנפות הדגל ההסטוריות,
שנצרבו כתמונות,
בזיכרון הישראלי הקולקטיבי.

אני נזכר, בהנפת דגלה הרשמי
של מדינה צעירה, בחזית בניין האו”ם, לעיני העולם כולו,
עת הצטרפה ישראל בגאווה,
למשפחת העמים;

ואני נזכר, בדגל הדיו המאולתר,
דגלם של לוחמים נרגשים,
המונף באום רש-רש, הלא היא אילת,
עם כיבושה.

אני נזכר בדגל המונף בתום הקרב,
על ראש מוצב החרמון, בידי לוחמי גולני, אחרי שאיבדו עשרות מחבריהם,
בכיבוש “העיניים של המדינה”;

ואני נזכר בדגל המונף בטקס רשמי,
בלב קהיר,
בידי השגריר הישראלי הראשון.

כמה לא-מובנת-מאליה,
היא הנפת גדלנו אל-על, בגלוי, לעיני כל.
כמה משמעות מקופלת בה,
בפעולה פשוטה זו.

הרי אין לך סמל מזוקק מזה,
כדי לבטא את תקומתנו,
מתוך האפר, מתוך עיי החורבות,
מתוך הדם.

כרוכות בה, בהנפת הדגל,
תקווה ונחישות, אופטימיות ועוצמה,
גאווה, ואפילו קורטוב של התרסה,
כלפי העולם כולו:
“הביטו וראו: אנחנו כאן!
זה מקומנו, וכאן אנו נשארים”!

גם היום,
גם כשאנו חוגגים חמישים וחמש שנה לעצמאותנו,
כאומה ריבונית ובוטחת בעצמה,
אנו חשים צורך להניף את הדגל
לעיני כל.
במין “דווקא” שכזה, ישראלי כל-כך.

אולי זה מפני שהיום,
אחרי שהתקווה הגדולה, האמיתית,
לשלום, למעט שלווה,
התנפצה כך על ראשינו,
והתבררה כאשליה נוראה;

אחרי ההתפכחות הגדולה —
דומה כי כולנו שבים ונאחזים ביתר שאת,
בארץ ישראל הישנה והטובה שלנו,
בַּשירים, בַּתרבות, בַּסמלים,
ו…כמובן, גם בַּדגל הכחול-לבן.

וזה נכון, וכל אחד יכול לחוש בכך:
אנו שבים ומתקבצים סביב מדורת השבט;
אנו משילים את מעטה הציניות שלנו;
אנו נצמדים בחזרה לישראליות שלנו,
במין התרסה: נגד המצב, נגד הטרור,
נגד שבירת חלום השלום.

יום העצמאות,
למרות המצב, ודווקא בגלל המצב,
שב להיות יום של שמחה עממית,
אמיתית ופשוטה, המשותפת לכולם;
יום שבו איננו מתביישים
לאהוב קצת,
– כמו פעם –
את הארץ הזו, את המדינה שלנו.

ולמרות המצב, ודווקא בגלל המצב;
דווקא משום שאנו מבינים היום שוב,
ששום דבר כאן איננו מובן מאליו –
אנו מלאי גאווה, שמחה, והכרת תודה,
על מה שהגשמנו כאן,
בחמישים וחמש שנה.

אמת,
אולי לא כך פיללנו
לקבל פני יום העצמאות
החמישים וחמישה,
כשאנו עדיין בעיצומה
של מלחמת טרור נוראה.

הלוואי, באמת,
שיכולתי היום, עם התקדש יום העצמאות,
להבטיח לכולנו שיהיה טוב;
שהשלום הנכסף – ממש אחר כתלינו;
ושמחר יפציע בשמי ארץ חבולה ומדממת זו,
שחר חדש ומבטיח.
תחת זאת, יכולים אנו, כולנו,
להסתכל למציאות בעיניים,
ולהבטיח לעצמנו, ולילדינו, שכמו תמיד,
כמו בחמישים וחמש השנים האחרונות, גם אם צריך לפעמים לחרוק שיניים,
יחד, נמשיך לחלום ולהגשים;
יחד, נמשיך לקוות ולבנות;
ויחד, נניף את הדגל.

חג עצמאות שמח, ישראל!

■ מצאתם טעות בכתבה, זה לא נעים! לחצו כאן ספרו לנו ונתקן.

• Issue: *
  הפרת זכויות יוצרים תוכן לא ראוי לינקים שבורים מאמר שגוי תוכן מעליב כללי
• Your Name: *
  
• Your Email: *
  

• Details: *
  

שלח