“פתאום אין לי למי לתת שוקו. ללכת היום לסופר ולראות מארז של עשר שוקו, זה שובר אותי במקום”
ארבעה חודשים אחרי שאיבד את שני ילדיו וגרושתו בפיגוע – אבי אוחיון, מדבר לעיתון תל אביב:
avi_field.jpeg
נובמבר: “ניסיתי לדמיין מה קרה שם. המחבל ירה לשני הילדים שלי בראש. הם צורחים והוא יורה בהם” * דצמבר: “יש משהו מהמם בקבר של המשפחה שלי. אתה בהלם מהגודל. המצבות של שלושתם מחוברות. שטח ענק” * ינואר: “קניתי נעלי ספורט ורצו שאהיה חבר מועדון. שאלו אותי כמה ילדים יש לי. נהיה שקט. עניתי שאין וברחתי מהחנות” * פברואר: “פתאום אין לי למי לתת שוקו. ללכת היום לסופר ולראות מארז של עשר שוקו, זה שובר אותי במקום” * מרס: “בשנה שעברה נועם התחפש לבטמן ומתן לאריה. בפורים השנה, הלכתי לקבר שלהם ושאלתי אותם, שוב, מה אני אעשה בלעדיהם” * ארבעה חודשים אחרי שאיבד את כל משפחתו בפיגוע בקיבוץ מצר, אבי אוחיון, מתאר את רגעי התופת המתמשכים בשגרה בלתי אפשרית * יומן כאב
מאת: אתי אברמוב
צילומים: ריאן
קשה לדבר על כואב יותר או פחות במונחים של אב שאיבד את שני בניו. כל רגע בארבעת החודשים שחלפו מאז הפיגוע בקיבוץ מצר הם קשים מנשוא מבחינתו של אבי אוחיון. למרות זאת, ישנם רגעי השבירה שבאים במקומות הכי לא צפויים. הרגעים האלה, לדבריו, הם הקשים מכולם.
“אם מישהו מדבר איתי על שוקו, לדוגמה, זה גומר אותי. שוקו היה, מבחינתי ומבחינת הילדים שלי, טקס של ממש. היינו קונים שוקו בשקיות, אריזה של עשר, וממלאים להם בבקבוקים.
אז זה שוקו לנסיעה, ושוקו לרגעים שלפני השינה, ופתאום אין למי לתת שוקו. ללכת היום לסופר, לקנות חלב, ולראות לידו את המארז הזה, של עשר שוקו, שובר אותי במקום.
“זה קורה גם כשאנשים זרים שואלים אותי כמה ילדים יש לי.
קניתי נעלי ספורט לא מזמן ורצו שאהיה חבר מועדון, אז שאלו כל מיני שאלות. את הראשונה, מה מצבי המשפחתי, עברתי בהצלחה. הרי אני גרוש, לא? ואז שאלו מה עם ילדים. נהיה שקט. מהר מאוד עניתי שאין, וברחתי מהחנות.
“למי ששואל, אין בדרך כלל אינטרס אישי לדעת או עניין לגבי. מדובר באנשים שצריכים לסמן וי איפשהו, על איזה טופס. רשמית, ולפי נתוני משרד הפנים, אני גרוש עם שני ילדים, וככה אני מעדיף להשאיר את הדברים. אולי בגלל זה לפני שלושה שבועות קיבלתי הודעה מהמועצה המקומית פרדס חנה, לבוא לרשום את מתן ואת נועם, הילדים שלי, למוסדות חינוך. את מתן לכיתה א’ ואת נועם לגן חובה. גם זה היה רגע שקשה מאוד להמשיך ממנו הלאה”.
הסיפור המלא בעיתון תל אביב – לחץ כאן
Add Comment