“מי שאיננו מוכן ליטול אחריות של ’בעלים’ על כלב על כל המשתמע מכך, אות הוא כי הוא איננו רואה את עצמו כבעלים על הכלב; וגם אם חרף זאת ראה עצמו כ’בעלים’ – ’בעלות’ גוררת אחריה זכויות כמו גם חובות ומי שאיננו חפץ בחובות ה’בעלים’, איננו יכול להיות ’בעלים’ ולקבל רק את ’חציה’ של הבעלות – ה’זכויות’.” כתב כב’ השופט אריה נאמן, וחייב את התובע לשלם הוצאות משפט של 3,000 שקלים.
פה קבור הכלב… המחזר, תבע את חברתו לשעבר במשמורת והסדרי ראייה לכלבה
בית המשפט לענייני משפחה בקריות, בראשותו של כבוד השופט אריה נאמן, דחה תביעת משמורת והסדרי ראייה לכלבה אשר גידלו התובע וחברתו לשעבר בזמן שחיו יחדיו. השופט נאמן, כתב; “מייד עם עלות התיק לפניי, נזכרתי בדברי הלקח והמוסר שהשמיע לנו החכם מכל אדם, שלמה המלך, בסיפרו ’קהלת’; “כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם – כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל, ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל” .
על כך מפרש רבי אברהם בן עזרא (המאה ה-11), אחד מפרשניו המובהקים של המקרא; “זה הפסוק על מחשבות בני אדם שלא חכמו והשכילו, כי בראותם שמקרה אחד לאדם ולבהמה בחיים ובמוות, חשבו, כי רוח אחד לכל ואין לאדם מותר מן הבהמה”; הבל איפוא לחשוב, כי “מותר האדם מן הבהמה אין” – כך מבהיר לנו החכם מכל אדם, ומשכך ראיתי לנכון לבקש מהתובע מייד בסמוך להגשת התובענה (החלטה מיום 14.12.09), כי יבהיר, מהי העילה המשפטית העומדת בבסיס עתירתו ל-’משמורת והסדרי ראייה על בעל חיים’ בפרט שכאמור אין המדובר בעניינינו ב’בני זוג’ רגילים, אלא ב’זוג חברים’ אשר לכל היותר גידלו כלבה משותפת”.
ממשיך וכותב כב’ השופט נאמן; “ער אני לגישה האחרת, כפי שהובאה ע”י כב’ בשופט ש. שוחט (תמ”ש 32405/91), ברם, למרות האמור שם, סבור אני כי למרות שאכן בעל חיים איננו ’חפץ’ במובן זה שקיימים כלפיו זכויות וחובות – ומי כמו המשפט העברי (שמן הסתם שלמה המלך, הכיר והשתמש בו…) מכיר בזכויות וחובות אלו (איסור צער בעלי חיים וכיו”ב), אולם מכאן ועד ל-מותר האדם מן הבהמה אין הדרך רחוקה”.
“…אין בכוונתי להתפלמס בפסק-דין זה עם גישות אחרות הרואות ב’כלב’ תחליף אפשרי ל’משפחה’…” המשיך וכתב כב’ השופט אריה נאמן, וקבע, כי בסופו של דבר יסודה של התובענה, הינו בהכרעת הסוגיה המשפטית-קניינית בעניין הבעלות על הכלבה, ולעניין זה, לא הוכיח התובע את בעלותו”. עד כאן הקדמתו בפסק הדין של כב’ השופט נאמן.
עוד עולה מפסק הדין, כי הצדדים, חיו יחד פחות מ-3 שנים, כאשר כשנה טרם פרידתם, מצאה חברתו לשעבר של התובע את הכלבה, והביאה אותה לבית הצדדים, שם זכתה לאהבה, וטיפול מסור מצד שני בני הזוג.
עם פרידתם, נותרה הכלבה בחזקת בת הזוג למעט תקופת ביניים של כשלושה שבועות. כשנתיים ממועד פרידת בני הזוג, הגיש התובע את התביעה בעניין משמורת הכלבה. לטענתו, מדובר בכלבה משותפת, ולכן הוא זכאי לשימוש משותף בה מכח שיתוף קנייני.
בת הזוג לשעבר, טענה, כי הכלבה רשומה על שמה בלבד, עקב סירוב התובע לרשום אותה על שמו, שכן לא רצה לשאת בחובות הכרוכים בכך, וכי כל מטרת התובענה הינה ’לקשור’ עצמו אליה.
לעניין השותפות, נקבע, כאמור, כי התובע לא הוכיח, כי הכלבה אומצה ככלבה משותפת ו/או שהייתה כוונה לצדדים לנהוג בה שיתוף ספציפי. זאת, עקב רישומה של הכלבה על שם בת הזוג בלבד, השיהוי שבהגשת התובענה והעובדה שהכלבה הוחזקה בפועל ע”י בת הזוג לאחר הפרידה.
“מי שאיננו מוכן ליטול אחריות של ’בעלים’ על כלב על כל המשתמע מכך, אות הוא, כי הוא איננו רואה את עצמו כבעלים על הכלב; וגם אם חרף זאת ראה עצמו כ’בעלים’ – ’בעלות’ גוררת אחריה זכויות כמו גם חובות ומי שאיננו חפץ בחובות ה’בעלים’, איננו יכול להיות ’בעלים’ ולקבל רק את ’חציה’ של הבעלות – ה’זכויות’”. כתב השופט, וציין, כי אין ספק בקשר הרגשי של התובע אל הכלבה, אולם אין בכך כדי להקנות לו בעלות עליה לאחר הפרידה.
כב’ השופט אריה נאמן, כתב, כי אמנם אין כל פסול בניסיונותיו של התובע ’לחזר’ אחר בת זוגו לשעבר (אשר נפסקו כשהבין, כי היא עומדת להינשא לאחר), אך נראה, כי משהבין, כי אין כל סיכוי לשוב למערכת יחסים עימה, יתכן והחליט ’להציק’ או אולי לנקום בה על כך באמצעות הגשת התביעה, ובכל מקרה, ספק אם הוא אכן, ראה בכלבה כמשותפת לו ולבת הזוג לשעבר. התובע, חויב לשלם הוצאות משפט של 3,000 שקלים.
• אל פסק הדין בעניין; ד.ב נגד ק.ו.
__________
הידיעה הובאה באדיבות אתר המשפט הישראלי “פסק-דין”.
Add Comment