רב סרן ד”ר דגן ורטמן, ששימש כרופא בגדוד 13 של חטיבת גולני, נהרג במהלך מבצע “עופרת יצוקה” יחד עם עוד שני חיילים נוספים לאחר שנפגע מפגז שנורה בשוגג מטנק של צה”ל שהיה בפעילות ברצועת עזה. דגן, שימש כרופא גדודי של גדוד 13 בגולני.
■רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ‘פורטל ‘כאן ישראל | kanisrael | כאן נעים | kan-naim אתר החדשות המקומיות של כל המדינה’ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
דגן בן לאלי ורטמן – נוירולוג, ודבי – עובדת סוצאלי, נולד גדל והתחנך בבתי הספר ביישוב מעלה מכמש ו-עפרה אשר ב-מטה בנימין. לאחר מכן, למד בישיבה לצעירים שליד מרכז הרב. עם סיום לימודיו התיכוניים פנה ללימודי תורה בישיבת ההסדר ב”אור עציון” ולאחר מכן ב-ישיבת הר המור בעיר ירושלים.
לאחר שש שנות לימוד התגייס כחייל ל”חטיבת גולני” שם התקדם לתפקידי פיקוד עד תפקידו האחרון כמ”פ הפלוגה הותיקה של גדוד 13. עם סיום תפקידו כמ”פ, יצא לחופשה של שנתיים בהן התכוון ללמוד בישיבת הר המור ולאחר מכן, תכנן לחזור לשירותו הצבאי בגולני.
ד”ר דגן, שימש כרופא גדודי של גדוד 13 בגולני. חברו של דגן לפלוגה, סיפר, עם היוודע דבר האסון, כי; “כולם אהבו את דגן בצורה בלתי רגילה. הוא היה חבר נהדר ומפקד לתפארת. בחור חייכן שכל הזמן שמח, פשוט נשמה טהורה. הוא גידל פלוגה ש”חבל על הזמן”…”.
אחיו, שחר ו-מעיין, אמרו אז עם קבלת הבשורה המרה, כי; “דגן, היה איש תורה, הוא האמין בעתידו, כוחו וייחודו של עם ישראל”.
בין הסופדים עם הבאתו למנוחת עולמים, היה הרב ירחמיאל וייס, ראש ישיבת ירושלים לצעירים. בהספדו תיאר הרב וייס אז את דגן, כ;”עדינו העצני”, אדם המשלב גבורה פיזית עם עדינות נפשית, ובעל צימאון אדיר לדעת עוד ועוד. “בהישגים שלך בריצה הגעת לתוצאות אולימפיות”, בכה הרב וייס, “ללמד אותך היה התענוג הגדול ביותר שיכול להיות למורה” – אמר הרב וייס.
בביקורו של נשיא המדינה בימי “השבעה”, אמר לו אביו של דגן: “אני מודה לך מאוד שבאת. בני היה ענק, הוא בא מעולם של קודש, מעולם של טוב, ורצה תמיד לתרום ולפעול למען כלל ישראל”.
כל מי שמדבר על דגן, מרגיש חובה להדגיש שמדובר בדמות אדירה שאין מילים שיוכלו לתאר אותה. בלוויה אמרו חייליו, כי ברור שהקב”ה רצה אותו, והאב סיפר שלא היה עליו שום סימן, רק רסיס קטן מתחת לאוזן שחדר למוח – יד אלוקים.
בילדותו התבלט כתלמיד מצוין וכספורטאי מבטיח. חבריו לכיתה מספרים, כי דגן היה ילד דייקן ומדהים, חכם מאוד ולא מתפשר, מצטיין בהכל, תמיד מחייך ותמיד אכפת לו מה קורה עם אחרים.
מאיר רבס, שאימן את דגן בספורט ובעיקר בכדורסל בכיתות ד-ח’, סיפר, כי; “דגן היה הדובדבן שבקצפת בשבילי. תלמיד משכמו ומעלה, בעל מידות. כל הכיתה אהבה אותו והוא אהב את כולם. גיליתי אותו בכיתה ד’ והלכתי איתו צעד אחר צעד.
הייתה לו דבקות במטרה, בלי לרמוס או לדכא את הסובבים. כל מה שביקשתי ממנו הוא ביצע, ומעולם לא התלונן, אף על פי שהעבדתי אותו קשה. דגן, התקדם בכדורסל ואף שיחק בקבוצת אליצור ירושלים. גם כשלמד בישיבה לצעירים המשיך להתאמן ולשחק, אך בכיתה י”א בחר בעולם התורה והפסיק לשחק באופן מקצועי”.
בא מעולם של קודש, מעולם של טוב, ורצה תמיד לתרום ולפעול למען כלל ישראל
אברהם-יצחק מאיר, אשר דגן היה מ”פ שלו, אמר, כי דגן היה “אגדה בחייו”. כמפקד הצליח לשדר סמכותיות ללא התלהמות. הוא מספר שדגן, ניצל כל זמן פנוי שהיה לו; “פעם אחת ראיתי אותו נכנס לבית המדרש לעשר שניות, פותח ספר, מעיין בו, סוגר אותו והולך. דגן, חי את הדברים” – הוא הדגיש בדבריו; “בשום תחום הוא לא חיפף, הוא עשה את הכל בדייקנות, זריזות, וגם עם חיוך”.
שרון אלטמן, שהיה סמל מחלקה כשדגן היה מ”פ, סיפר אז אף הוא במעלות הנופל, כי; “דגן לא היה רגיל, הייתה בו כל תכונה טובה שיכולה להיות. ידעת שמה שעובר לו בראש תמיד זה איך אני יכול לעשות עכשיו טוב. לא היו לו שיקולי נוחיות, הוא ביטל עצמו מול המטרות שהציב לעצמו. הוא לא הרשה לעצמו לישון, זה היה מבחינתו בזבוז זמן טוטאלי.
“היה בו שילוב של רוח וחומר. הוא היה קשוח, אך כמה שדרש ממך הוא עשה יותר, והפגין ענווה וצניעות” – סיפר שרון והוסיף; “חיילים ראו אותו חותר למגע, רץ פנימה בלי להסתכל אחורה, ראו אותו חזק”.
אביו, ציין, כי; דגן, עסק גם בגמילות חסדים, הקים קרן לחיילים נזקקים בפלוגתו, ונתן לחייליו להבין שהם החשובים, שהם עומדים במרכז. על השילוב אצל דגן בין הקודש והחול, אמר אביו; “מיזוג כוחות הנפש אצלו היה כל כך בהרמוניה, לקדש את הקודש זה היה אצלו בהתנהגות ובתכונות, הוא לא היה עסוק בצורך לאחד – החיבור בין הקודש והחול זה שילוב שהתרחש בקרבו”.
יהי זכרו ברוך.
Add Comment