במוצאי חג הפסח, נוהגים יהודי לוב לקיים את ליל “אלכאס ולנוואר”, הנשים נהגו להכין מהקמח שנשאר מחג הפסח, מין לחם עגול, מתוק ובתוכו נהגו לתקוע ביצה – המימונה ◄ יהודי לוב נוהגים לערוך הילולה לרב המקובל ר’ כמוס יאמין זצוק”ל שהיה בקי בחוכמת הנסתר
מימונה – תתפלאו, אבל ישנה גם את הגירסה עפ”י יהדות לוב
לא ברורה הסיבה המדויקת למנהג זה, אולם הדעה הרווחת היא שבאותו היום הגיע הבשורה על פטירת אביו של הרמב”ם ומכאן השם; “מימונה”. דעה נוספת לגבי מהות ה”מימונה” היא שהיא באה מהמילה “אמונה” על דעת הפסוק; “בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל” וכך על אף שחלף לו הפסח וטרם נגאלו ישראל, אנו ממשיכים ומאמינים שאף על פי שיתמהמה עם כל זה בו יבוא.
ה-מימונה, מתברר אינה נחלתם הבלעדית של יהדות יוצאי מרוקו, אלא נחוגה גם ובצורה שונה אמנם, בקרב יהדות לוב.
מי שלא ראה שמחת “לילת` אלכ`ס ואלנוואר” בקרב יהודי לוב, לא ראה שמחה מימיו. אותו לילה של “לילת` אלכ`ס ואלנוואר”, ליל אסרו חג הפסח, נקרא גם “לילת אל מימונה” (ליל המימונה).
במוצאי שמיני של פסח, כבר בשעות אחר הצהרים, לבשו רחובות הרובע היהודי בכל ישובי ארץ לוב, חג. חבורות של בחורים עם פרח בידם, היו מטיילים ברחובות כשהבנות הרווקות היו עומדות בפתח בתיהן כשהן לבושות במיטב מחלצותיהן והן עדויות תכשיטי כסף וזהב.
כל בחור, בדרכו, כשראה בחורה שמצאה חן בעיניו היה מוסר לה את הפרח שבידו כסימן שהוא מעוניין להתידד עימה. אם קיבלה הנערה את הפרח – סימן היה לבחור, כי גם היא מעוניינת בקשר.
הסכמתה של הנערה לקשר עם הבחור היתה סימן לפתיחת “חגיגה” פרטית של הבחור והמשפחות המיועדות. ואז, הבחור היה שולח “סבאת’” (קערה מנצרים) מעוטרת בחסה ופרחים, בשמים ומתנות לכלה המיועדת.
בראש התהלוכה היה הבחור עם ה”סבאת’” ואחריו הוריו וחבריו. בהכנסם לבית משפחת הכלה, הי אלה מתקבלים בייללות שמחה (זגארות). הבחור היה לוקח את זר הפרחים שהיה ב”סבאת’” וחובט בו ברכות על ראש הנערה ומוסר אותו לידיה כאילו מברכה בברכה שהכל לעתיד טוב ופורח.
יהודי לוב נוהגים לערוך הילולה לרב המקובל ר` כמוס ימין, ב”יום המימונה”
רוב המשפחות נוהגות, בסוף הערב, ללוש מיתרת הקמח של פסח, חלות עגולות מתוקות עם כמון וצימוקים ובאמצעיתן ביצה קשה. חלות שנקראות “בולו למימונה”, שאחרי לישת הבצק, מכסים אותו בעלי חסה ובבוקר, באסרו חג, אופים אותן ומחלקים אותן לכל בני המשפחה.
יחד עם “בולו למימונה” טיגנו מעין חביתה עם ה”מרגז” וה”קדיד”, שהוכנו לפני החג מבשר הכבש, שנשחט לכבוד החג, חביתה, הנקראת “עג`את` אל מימונה”, שמחלקים אותה לכל בני המשפחה. האמהות דואגות לשלוח לבנותיהן הנשואות גם מ”בולו המימונה” וגם מ”עג`את אל מימונה”.
במצראת`ה, באותו ערב, יש שנהגו להכין, מיתרת הקמח של פסח, “באזין” ויוצקים עליו תבשיל של “מרגז” ו”קדיד” מטוגנים בשמן זית, ומפזרים עליו מעט סוכר.
אחרי תפילת ערבית, נהגו לעבור מבית לבית, לבקר איש את רעהו, לטעום מהבזין ולברך, האחד את השני, בברכת “עקבאל-דאייר”.
באסרו חג של פסח (יום החול שאחרי כל אחת משלוש הרגלים. כ”ב בניסן, לאחר פסח), שהוא גם “יום המימונה”, יהודי לוב נוהגים לערוך הילולה לרב המקובל ר` כמוס ימין (ר’ כמוס יאמין), זצוק”ל . הוא נולד בעמרוץ (עמרוס), שבלוב בשנת התר”י (1850), והיה בקי בחוכמת הנסתר ובעל קבלה מעשית, שחיבר ספר על הקבלה.
הרב כמוס יאמין זצוק”ל, רבה של קהילת עמרוס, נפטר ב-כ”ב ניסן שנת התר”ץ (1930). כיום עורכים את ההילולה לזכרו, ברוב עם, במושב בית-שקמה שליד העיר אשקלון, שם השתקעו בני משפחתו.
סידור הפרחים של “לילת’ אלכאס ולנואר”
בשש השבתות שבין פסח לחג השבועות, הילדים בלוב נהגו להכין מיני משקאות ממותקים הנקראים “לאבסוס” ומכרו אותם ברחובות וברבעים היהודיים תמורת שקדים, קלויים, פירות, ממתקים וכו`. הטעם למנהג זה, המשקה המתוק רמז לתורה, שנמשלה לדבש – “דבש וחלב תחת לשונך”.
הכבש: סמל לסיפור עקדת יצחק והזבח לבית המקדש. יומיים לפני החג הוזמן השוחט לבוא. במקום השחיטה פשטו את העור ובדקו את הריאות כשהוא הוכרז “כשר! כשר!” פורק הכבש לחלקים ונשלח להכשרת הבשר. החלק האחורי, התעכב, כי היה צריך לעבור דיקור, זכר לסיפור מהתנ”ך “חלום יעקוב”.
באותו הערב הכשירו וחילקו כל חלק לייעודו. לאחר ההכשרה הכינו את ה”עסבן המחלול” – מפונק או לחלופין עסבן מתלוק. שרפו את שערות הראש והרגלים של הכבש ומיד הכשירו והכינו לקראת הבישול של מחר. על עור הכבש המהודק לפלטת עץ בעזרת מסמרים פזרו כמות גדולה של מלח.
המרגז, הקדיד והלייה הוכנו ליבוש. בערב המימונה יטגנו מהם ויוכלו עם לחם המימונה. לכל חלק בכבש מתכון שעבר מדור לדור. בכל שנה אותם מתכונים בכל שנה אותה התלהבות ואותם געגועים, מחדש.
_________
הצילומים והמידע באדיבות הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב וכן אתר מרכז “אור שלום” לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב.
Add Comment