היה הראשון שהלביש אישה בחליפה גברית, גרסה מעודנת לגרטה גרבו עם הצילינדר ב’קזבלנקה’ • ה’טוקסידו לנשים’ הוא כנראה הדגם המזוהה ביותר עם השם ’סן-לורן’ • אופנה אינה אמורה לייפות את האישה, אלא להעניק לה ביטחון ותחושה שהיא שלמה עם עצמה
איב סן לורן מעצב העל הצרפתי מת הלילה בגיל 71 לאחר מאבק במחלה קשה
מעצב האופנה האגדי איב סן לורן מת הלילה, במה שהוגדר ככשל נשימתי בגיל 71 לאחר מאבק במחלה קשה בעיר פריז, צרפת. לורן, נחשב אחד ממעצבי העל שיצירותיו שנמשכו מעל ב-40 שנות עיצוב אופנה שלטו בגדול על מסלול הדוגמנות במאה העשרים.
מעצב העל הצרפתי לורן פרש ב-2002, מעיצוב לאחר שהיה חולה במחלה קשה בתקופה האחרונה. סן לורן סירב אז לחשוף הסיבות לפרישה, אך הסכים אז רק לומר, כי הוא נאבק שנים רבות (למעשה מנערותו) בבעיות בריאותיות, התקפי חרדה ומחלת דיכאון אשר ליוו אותו לכל אורך חייו.
איב סן מתייה לורן נולד ב-1936 ב-אוראן שב-אלג’יר למשפחה מבוססת כלכלית. אביו היה איש עסקים, אמו אשת-חברה אלגנטית שטיפחה שאיפה אחת בחייה-להיות פריזאית (או לפחות להיראות כזו). בביוגרפיה שהתפרסמה ב-1993, טוענת המחברת לורנס בנעים, כי בשל נסיעותיו התכופות של האב מילא הבכור איב את מקומו בחיי המשפחה,והיה קרוב מאוד לאמו.
בבית כינו אותו “הילד המלך” גם בזכות כישורי התפירה שלו. הוא עיצב שמלות לבובות של אחיותיו, ומגיל 13 גם להן ולאמן. מחוץ לבית היו החיים הרבה פחות אופנתיים. סן-לורן היה נער רזה, ביישו, תלמיד בינוני ונטול חברים.הוא נרתע מכדורגל, ובשעות הפנאי בבית-הספר בעיקר היה עסוק במנוסה ובהישרדות.
“הילדים בבית-הספר התעללו בי” – סיפר,זה הפך ממש לגיהנום. הייתי מסתגר בשירותים בהפסקה מרוב פחד,או שהם היו גוררים אותי ונועלים אותי במקום חשוך ופותחים לפתע את הדלת. כל בוקר, כשהייתי צריך ללכת לבית-הספר, הייתי חולה מחדש, זה היה עינוי נפשי. ובשעה שהיו מענים אותי, הייתי אומר לעצמי: ’יום אחד תהיה מפורסם’. זו הייתה דרכי להתקיים”.
בגיל 15, כך לפי האגדות, עמד מול בני כיתתו והצהיר: “לא ירחק היום ושמי יתנוסס באותיות אש ב-שאנז-אליזה”.
שנים אחר-כך, בשנת 91’, כשראשי התיבות של שמו כבר נדפסו על מאות אלפי שקיות מרשרשות, חזר סן-לורן לימי ילדותו בראיון, שעיקריו הוגדרו ’יציאה רשמית מהארון. אהבת הגברים שלו הייתה סוד גלוי בעולם האופנה, אבל בגיל 55 הוא נתן לה ביטוי.
בגיל 18 עזב לבסוף את אוראן לטובת פאריז ונסע ללימודי אופנה בבית-הספר הגבוה לאופנה עילית.אחרי שזכה במספר תחרויות אופנה, נחת במשרדו של שארל רה-ברונהוף עורך מגזין ’ווג’ והוצג בפני מלך אופנת העילית של אותם ימים כריסטיאן דיור, שקיבל אותו כמתלמד ומינה אותו ער מהרה למעצב הראשי של בית-האופנה.
הוא היה הראשון שהלביש אישה בחליפה גברית
שלוש שנים מאוחר יותר, כשדיור מת מהתקף לב פתאומי, קיבל ’הילד המלך’ בן ה-21 לידיו את בית-האופנה, ועשה היסטוריה כמעצב העילית הצעיר בעולם. מה רבה אם כן הייתה ההקלה כשהקולקציה העצמאית הראשונה שלו בבית דיור יצאה אל המסלול לקול תשואות המבקרים.
“סן-לורן הציל את צרפת”, זעקו הכותרות, משל שחרר זה עתה את פאריז מהכבוש הזר. ואל השיק הצרפתי הוסיף סן-לורן את מה שיהפוך עם השנים לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם המותג הלאומי גזרת הטרפז. כתפיים צרות וקווים מתרחבים כלפי מטה המשחררים מעט את הגוף השני מצללית הגוף.
ב-1960, בעיצומה של מלחמת אלג’יריה, לא נותרו עוד תירוצים. סן-לורן נאלץ לקפל את החליפה ולעבור לחקי. מי שמחפש מצפון מעיק אצל יוצא אלג’יריה, שהיגר לצרפת ונקרע בין מולדתו לארצו החדשה, שיחפש ביוגרפיה אחרת. סן-לורן תמיד העדיף לנהל את המלחמות שלו על שולחן התפירה וזמן קצר אחרי גיוסו התמוטט ואושפז בפעם הראשונה בבית-חולים ל-חולי-נפש.
“צריך למצוא חן בעיני הנשים וצריך לצאת לדרך בתחושת ביטחון. לא בן-לילה מתפתח האיזון הנכון”. “מעול לא העזתי לקרוא לדיור בשמו הפרטי”, העיד סן-לורן בראיון. “באחר הימים הוא הגיע לשלב שבו יבשו רעיונותיו, והעיתונות החלה לפרסם ביקורות מוחצות על יצירותיו. הוא לא היה מסוגל להיכנס לבית-האופנה שלו לפני שהקיף אותו ארבע או חמש פעמים, כשהאסטרולוגית שלו צמודה אליו
בשנת 1962, כשהחלים מהאשפוז הראשון וחזר לפאריז, צרפת עדיין לא המתינה לו בציפייה. דלתות בית דיור נסגרו בפניו, והוא החליט לפתוח את בית-האופנה ’איב סן-לורן’ בשותפות עם ברז’ה.
סן לורן עיצב וברז’ה, המבוגר ממנו בכ-שש שנים, ניהל. החלוקה הזו החזיקה מעמד לאורך שנים. הכסף, באופן שנשמע כה צורם לאוזן צרפתית, הגיע דווקא מאמריקה. ג’ק מ’ רובינסון, סוחר מכונית מאטלנטה וטיפוס בלתי אופנתי בעליל, ביקש להרחיב את עסקיו ונפל על סו-לורן.
ההשקעה הניבה פירות, ושלוש שנים אחר-כך בית-האופנה נמכר תמורת מיליון דולר ל-ריצ’רד סלומון, יו”ר ועדת המנהלים של חברת ’לנווין’ ו-צ’רלס אוף דהריץ. הרכישה הזו חייבה את סן-לורן לצאת לסיבוב הופעות בארה”ב, למורת רוחו. הוא סיפר שסבל מהקוקטיילים ומאירועי היחצנות. “חייכתי המון, זה היה משפיל” – סיפר בעגמומיות.
סן-לורן היה מגיע לאירועים תלוי על כתפה של המוזה שלו, קתרין דנב, שתמיד הקפידה להתייצב לכל התצוגות שלו. דוגמניות לבושות בדגמיו נשלחו להתמזג בקהל וכלבבו. בית-האופנה של סן-לורן הפך למכונת שיווק משומנת של יחסי- ציבור. בעיתונות תמיד הצמידו לסן-לורן את התואר ’משחרר האישה’.
הוא היה הראשון שהלביש אישה בחליפה גברית, גרסה מעודנת לשחקנית גרטה גרבו עם הצילינדר ב’קזבלנקה’. ה’טוקסידו לנשים’ הוא כנראה הדגם המזוהה ביותר עם השם; ’סן-לורן’.
ברוח הפלורליזם הזה נאמר עליו שלא ביקש לכפות על האישה מראה אחיד, והכיר בזכותה להשתנות. הוא עצמו סיפר שהושפע מהניגוד בין נשות איראן הערביות, רעולות הפנים, לבין נשות מראקש המשוחררות. בנאום הפרידה שלו הוסיף ואמר, כי “תמיד האמין שאופנה אינה אמורה לייפות את האישה, אלא להעניק לה ביטחון ותחושה שהיא שלמה עם עצמה”.
סן-לורן מעולם לא הצליח להתאים את עצמו לאישה המודרנית, זו שאוספת את הילד מהגן, רצה לספר, מעמידה משהו על האש, ובדרך גם עושה קריירה.
“היום מתייחסים לאופנה ככזו שצריכה לשרת את מי שלובש אותה, את הנוחות והצרכים שלנו, בעוד שסן-לורן הוא ’מעצב של מעצבים’, ציוויליזציה נפרדת שבה נשים צרפתיות אלגנטיות מטופפות בעדינות על עקבים לאורך מדרכות פאריז. הוא היה שייך לעולם הישן ומהלך הקסם של בתי-האופנה, ההולך ונעלם”.
בידיעה זו נעזרנו במידע המופיע באתר פרויקט אופנה.
Add Comment