תערוכות | מוזיאונים

נחום טבת הזוכה בפרס מפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית לשנת 2007

0
0

ועדת השיפוט לפרס לשנת 2007 החליטה להעניק השנה את פרס מפעל חיים לאמן נחום טבת. גובה הפרס 70,000 ₪ • פרס מפעל חיים מוענק לטבת על האומץ להתייצב כאינדיבידואליסט לא רק ביחס לקיבוץ אלא גם ביחס למשפחת האמנות
נחום טבת הזוכה בפרס מפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית לשנת 2007
נחום טבת הזוכה בפרס מפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית לשנת 2007

פרס מפעל חיים כונן בשנת 2005 ביוזמת ועד נאמני פרס שר התרבות בראשות דורון סבג והחברים: מוטי מזרחי, עידית עמיחי, משה פרומין, יאן ראוכוורגר, אסף רומנו ומיכל שמיר. הפרס מוענק לאמנים בכירים החל מגיל 55 עבור עשייה אמנותית רצופה של 25 שנה לפחות בתחום האמנות הפלסטית בישראל, אשר השאירה חותמה בשדה התרבות והאמנות בארץ, השפיעה על תלמידים ואמנים בדרכם האמנותית וסייעה להתפתחות האמנות הישראלית.

חברי ועדת השיפוט: דרורית גור-אריה, גדעון גכטמן, דרורה דקל ועידית עמיחי, כמשקיפה מטעם משרד המדע, התרבות והספורט.

נחום טבת, יליד קיבוץ מסילות (1946) מתגורר כיום בעיר תל אביב החל את דרכו כאמן בשנת 1973. האמן טבת עומד בראש התכנית ללימודי המשך של בצלאל בתל אביב.

טבת זכה וזוכה להערכה רבה מצד הביקורת והממסד האמנותי הישראלי ועבודותיו מוצגות במיטב המוזיאונים בישראל והן נחשפות גם בזירה הבינלאומית, בעיקר באירופה.

פרס מפעל חיים מוענק לטבת על האומץ להתייצב כאינדיבידואליסט לא רק ביחס לקיבוץ אלא גם ביחס למשפחת האמנות. הפרס ניתן לו גם על 27 השנים האחרונות שבמהלכן, בצד היצירה, לימד בבצלאל ומאז 2001 עומד בראש התכנית ללימודי המשך של בצלאל, תכנית שעל הצלחתה לייצר אמנים בשלים ומפתיעים תעיד השתלבותם המבורכת של בוגריה בגלריות הטובות ובתערוכות המשמעותיות.

תכנית לימודי ההמשך נתפסת כיום כמפתח כמעט בלעדי להתערותו של אמן צעיר במערכת האמנות. כמו רפי לביא, (כאשר טבת היה תלמידו בשנת 1969) גם הוא ניחן בכריזמה וביכולת השפעה. שמו של טבת כמורה ממגנט אל תכנית ההמשך גם תלמידים זרים ששִמעו הגיע אליהם לגרמניה או צרפת.

על היופי והאלגנטיות שהוא מערה בעקביות אל תוך האמנות הישראלית ועל דורות של אמנים איכותיים, שעוצבו תחת השפעתו, מוענק לו פרס מפעל חיים זה.

נחום טבת: מהסוף להתחלה וחוזר חלילה / האוצרת נעמי אביב

הענקת פרס מפעל חיים לאמן ולמורה הנערץ נחום טבת מבקשת לסכם את פעילותו ונוכחותו של אחד האסתטיקנים המרתקים, הייחודיים והמאתגרים שידעה האמנות הישראלית המודרניסטית. טבת זכה וזוכה להערכה רבה מצד הביקורת והממסד האמנותי הישראלי ועבודותיו מוצגות במיטב המוזיאונים בישראל והן נחשפות גם בזירה הבינלאומית, בעיקר באירופה. את גולת הכותרת של חשיפתו עד כה ללא ספק מהווה התערוכה המקיפה שהוצגה במוזיאון ישראל השנה (“דבר דבר”, אוצרת: שרית שפירא, 2007).

הניסיון לתאר את יצירתו במילים נדון לאיזה סרבול וכובד שלא תואם את החזות הדקיקה, הקלילה והחלקלקה של יצירותיו ואינו יכול לשחזר את הגהות והבהירות שלהן. הקונקרטיות הפיזית והפרגמנטרית, וכן החזרתיות שמארגנת את פעולת הפיסול שלו בחלל מציעים אמנם מראה קוהרנטי, ועדיין חמקמקות והסתבכות הן ניסוח יעיל יותר בתיאורן. שפתו הנדמית כה רהוטה מסתברת כלא-שפה אלא אוסף של מילים משויפות למשעי שלא מצטרפות למשפט ובוודאי שלא מגוללות נרטיב.

עצם הענקת פרס מפעל חיים מזמינה את סיכום את פועלו של חתן הפרס. יש להודות שהניסיון לסכם אוסף של מערכות פיסוליות שכל אחת מהן פועלת לסיכולו של מבט מכליל כמוה כניסיון לכפות תפיסה על מה שחותר תחת לכידתו או לכידותו. טבת השתית את יצירתו על אי-אמון בכל מה שמתיימר להצטייר כאקט שמוביל או מתקדם לאן שהוא הנמצא מחוץ לעצמו.

טבת מעניק לאמנות הישראלית גרסה פריכה של פיסול שמעדיף להתפרק כנגד עיניו וגופו של הצופה

טבת אינו מאמין בעקרון ההצטברות. בעבורו אחד ועוד אחד ועוד אחד אינם מסתכמים בשלוש. השלם אצלו אמנם גדול יותר מסך חלקיו אך גם שלם פחות מכל חלק או יחידה המרכיבה אותו. מיטה, כסא, שולחן, מדף, מחיצה, ארון, מגירה, מראה, סירה או ספר והחללים ביניהם אינם בונים בית או קיבוץ כי אם אוסף של וריאציות על החיבורים בינם לבין עצמם.

כל סביבה פיסולית שלו נחווית ונאמדת ביחס לגוף האנושי ומציעה מין אתר של משחק בלתי מסתיים, סיזיפי ומשעשע כאחד. התפשטותה במרחב כמכונת מגורים באוהאוסית, כשכונה או קיבוץ או עיר, הודפת את הניסיון להתמקם מולה, לתפוס אותה או להקיפה במבט, אבל אינה יכולה לסרב להצטבר למפעל חיים, חמקניים ואווריריים ככל שהינם.

למרות הספק אם ניתן להגדיר את יצירותיו כפסל או פסלים הן מתפקדות נפלא כשיעור בפיסול. העמידה בחלל בו מתפשטת עבודתו אינה מייתרת בכל פעם מחדש את השאלה החיונית מה הופך את זה לפסל, ומהו פיסול. ההתחקות אחר מהלך השתלשלותו של פסל טבתי מדגימה היטב איך פסל נולד, ממה הוא מתחיל, איזו עמדה, והסטה, הוא מציע ביחס למקום, לחלל, לסביבה, לגוף האדם ולתולדות האמנות.

הגנום הטבתי ספח אליו לאורך שלושים וחמש שנות פעילות אבולוציונית את מרבית התיאוריות הרלוונטיות – קונסטרוקטיביזם והדקונסטרוקציה, מינימליזם, פורמליזם, קונספטואליים, פוסט מינימליזם ופוסט מודרניזם – אך טבת ידע לחמוק באלגנטיות ובניקיון הלקוחים מעולם המחול והכוריאוגרפיה, מכל אידיאולוגיה: בלתי אפשרי אמנם לדמיין את יצירתו אלא כצומחת מתוך המודרניזם ועל הקרקע שעיבד סזאן, שהפך את השולחן ועליו הפירות למצען של מרבית המגמות המהפכניות של המאה העשרים, אבל ניתן להשוות את טבת אל דדלוס, הארכיטקט המיומן שידע לתכנן ולבנות מבוך בו שיכן המלך מינוס את המפלצת, ובאותה מומחיות הצליח לתכנן ולבנות שני זוגות כנפיים, אחד לו ואחד לבנו איקרוס, באמצעותם יכלו להגביה עוף ולהשתחרר ממאסרם באי כרתים.

טבת, כמו דדלוס, אשף הלבירינתים הממלכדים את הצופה ומתעים אותו בגן שבילים מתפצלים ללא מרכז וללא שוליים, נותר תמיד אקטואלי לקאנון האמנותי ועם זאת ספקן לגביו ולגבי יכולתה של כל תיאוריה להבקיע את המלאכותיות והעמדת הפנים שהן ממהותה ולייצג “אמת”.

יכולתו הטבעית לפקפק במה שמתיימר להסביר הסבר חובק כל של מהלכים אמנותיים עיצבה איזו היגיינה פנימית ואינטלקטואלית הקורנת מעבודותיו ומפתה את הצופה להצטרף בכל פעם מחדש למסע אל תוך מה שנראה כמנגנון או מערכת שיטתית שניתן לכאורה לפצחה, להתחקות אחריה ולנחש את מהלכיה. אלא שהצופה של טבת לעולם יחוש בסימולטניות של היותו בפנים ומחוץ ליצירה;

האלמנטים המרכיבים את הפסל לעולם יקרינו זהות מוגדרת, מוכרות בסיסית, ראשונית, ואפילו אינטימיות, אלא שדווקא אז מתרחשת הזרה ומבוכה, והשבילים המפתים מתבררים כהמחשה של מצב ה”אפוריה”, הימצאות בדרך לא דרך, הליכה לאיבוד בתוך מה שהולך ומסתעף כתנאי הכרחי לידיעה. כלומר, היווכחות באי-ידיעה כתנאי מקדים לידיעה.

אוסף של אלמנטים המחקים אובייקטים שימושיים במציאות, פעולות החיבור והחיסור שטבת מבצע באמצעותם, לא בונים מודלים מזוהים או פונקציונאליים: טבת יכול להיות מושפע מטאטלין אך המערכות המורכבות שלו אינן מבקשות לתפקד כמודל אוטופי.

טבת משוחח ביצירותיו עם מרבית המיתוסים של המודרניזם: הגריד, האובייקטיביות, המראה המקורר, השטיחות, ועדיין לא להציע את החומרה או הפנאטיות או את המראה המתועש של דונאלד ג’אד. גם רפלקסיות דיזטופיות בנוסח הפוסט מודרניזם אינן מענייניו.

טבת טורח אמנם להתעדכן – ולעדכן את דורות תלמידיו – במהלכים המתוחכמים והנפתלים של האמנות, אך הוא עצמו הצליח לחתור תחתם ונותר נאמן רק לעצמו, במובן פשוט ובמובן מורכב של המילה. ייתכן שאישיותו הספקנית למדה לתת מבטחה רק במה שהוא שולט בו ידנית והנו תוצר של מלאכה מסורתית, רק בעמלנות הקונקרטית המייצרת לו את “חומרי הגלם” מהם יברא לאחר מכן את יצוריו המפליאים לצמוח אחד מתוך השני באורגניות של שורש ריזומטי.

יצורים שצמחו מהקרקע, טיפסו על הקיר, חרגו ממנו אל האוויר וחזרו אל הרצפה. טבת הקים בתוך הסטודיו שלו מחלקה המשמשת אותו כנגרייה אשר בה הוא מק

0
0



אודות הכותב

כתב כאן ישראל

כתב כאן ישראל | כאן נעים, הוא חבר מערכת ו/או מידע שהובא / נשלח על ידי פרטיים ואו מוסדות ואו על ידי כותב שבחר להישאר בעילום שם ונבדק לפני פרסומו על ידי מערכת האתר. פניות בדואר האלקטרוני אל כתב אתר כאן נעים: kanisrael2018@gmail.com

Add Comment

Click here to post a comment

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

ארכיון כתבות ‘כאן ישראל’

ברכת ראש הממשלה נתניהו ליום העצמאות ה-75

הדלקת המשואות ופתיחת חגיגות יום העצמאות

דבר ראש הממשלה ביבי נתניהו

דילוג לתוכן