סמל אלכסנדר בונימוביץ נפל בניסיון חילוץ טנק שלו שנפגע מטיל

בנם הבכור של אלינה ומיכאל ואח לטל. נולד ביום י”א בסיוון תשמ”ז (8.6.1987) בעיר מינסק שבבלרוס, ברית המועצות לשעבר. אלכסנדר, או אלכס, היה שמו הרשמי, אך הכול הכירוהו בשם “סשה” ושם חיבה זה ליווה אותו עד יומו האחרון.

דרכו של סשה אצה לו, ואת הכול היה צריך להספיק ומהר. הוא התחיל לדבר מוקדם, וגם ללכת, ועוד כשהיה תינוק, ניכר בו כי מנת המשכל שלו גבוהה בהרבה מהממוצע. “קראנו לו ‘גאון המשפחה’,” מספר דודו, “כבר בגיל שנה וחצי הוא ידע בעל פה ספרים שלמים של שירים לילדים. הוא היה תינוק רציני; רציני לא לגילו.”

בשנת 1989, והוא בן שנתיים וחצי, עלו סשה והוריו לארץ וקבעו את ביתם בנתניה. סשה התאקלם במהירות ולמד את השפה העברית כהרף עין.

מבטא קל אמנם נשאר איתו לתמיד, אך סשה הפך מיד לישראלי לכל דבר ועניין, ומי שניסה להציגו כעולה, נחל כישלון חרוץ: סשה דיבר בקול רם, היה בטוח מאוד בעצמו, ולא ויתר לילדים עד שלמדו לבטא את שמו כראוי – “סשה” ולא “שסה”.

את חינוכו רכש סשה בנתניה – בבית הספר היסודי “נורדאו”, ובבית הספר התיכון העירוני “אלדד”, שם למד בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה. את לימודיו במגמת פיזיקה ומחשבים סיים בהצלחה רבה.

בכל מסגרת שבה שהה בלט סשה באישיותו המיוחדת. מילדות היה דעתן ולוחם אמיתי, והעצמאות המחשבתית שניחן בה אפשרה לו לעמוד על דעותיו ולהביע אותן בכנות ובאומץ, בבירור ובחדות. מספרת עינת תומר, מורתו בתקופת חטיבת הביניים: “סשה היה מסוג הנערים שהמנהיגות טמונה בהם באופן כל כך טבעי.

הייתה לו כריזמה שהקרינה על כולנו, וכל זאת בצניעות ובענווה, בנועם ובחן, ללא שמץ כוחניות ומאצ’ואיזם.

סשה היה חף מכל פוזה, עזר בפתרון קונפליקטים, ופעל מתוך רגישות ונאמנות לסובבים אותו ובעיקר לאותו ‘אני’ אמיתי שבפנים, יודע שהדברים החשובים הם אלה הסמויים מהעין וגלויים רק ללב. זכור לי האיזון המופלא באופיו – ראייה של מבוגר מהולה בשובבות של גיל הנעורים, אופטימיות שלא ידעה גבולות.”

בחטיבה, התחבר סשה עם אלכס והם הפכו לחברי נפש. מספר המחנך אבי אקשוטי: “שני חברים ישבו זה לצד זה – שניהם, גורל מוזר, עונים לשם אלכס.

ביני לבין עצמי, על דרך ההלצה, נתתי בכם סימנים כדי להבדיל ביניכם: את חברך כיניתי ‘אלכסנדר הקטן’ ואותך, בשל קומתך ורוחב כתפיך, כיניתי בשמו של אותו מצביא, אלכסנדר הגדול.

לימים, כשקראתי את פרטי הקרב האחרון שממנו לא שבת, הבנתי עד כמה הלם אותך שמו של המצביא היווני המהולל, עטור ההישגים, שגם הוא הלך לעולמו בגיל צעיר.”

מאז ומעולם שאף סשה לעצמאות כלכלית, וכבר בהיותו בן שלוש-עשרה, התחיל לעבוד. תחילה עבד יחד עם חבריו הקרובים והנאמנים, זיו ואלכס, בפארק המים “שפיים”, ובשנתיים שלפני גיוסו עבד “בבורגר ראנץ”?’ שבמתחם פולג.

סשה אהב לבלות, לנסות הכול, פשוט לחיות – בכל מובן המילה. אהבתו העזה לכלי רכב ממונעים הפכה לתחביב לוהט שהסב לו את ההנאה הרבה ביותר.

בהיותו בן שבע-עשרה, כאשר עבד כשליח, נהג על טוסטוס; בכסף שחסך בעבודותיו השונות קנה “חיפושית”, יחד עם חבריו תיקן וצבע אותה בצבע צהוב, והשקיע בטיפול בה בכל רגע פנוי.

ה”חיפושית” הייתה סמל לשקדנות, לנחישות וליכולת להציב מטרה – ולהשיגה.

החום האנושי והרצון להושיט יד לכל אחד שזקוק לעזרה היו ממאפייניו הבולטים של סשה, כמו גם הפשטות וההיגיון שבכל מעשה ואמירה, והעובדה שאף פעם לא עשה עניין מכלום – בחור ישר, בעל היגיון בריא וחוש צדק מפותח, מהיר תפיסה ו”זורם”. “אם הייתי צריכה לתאר אותו במילה אחת הייתי אומרת ‘מושלם’,” אומרת לנה, חברה קרובה.

חבריו הרבים של סשה זוכרים את חוש ההומור השנון והציני שלו ואת חיוכו הייחודי – ערמומי משהו וקצת עקום… מוסיף ומספר אבי, המחנך: “בכיתה לרוב היית שתקן, וחיוך גדול ורחב התנוסס דרך קבע על שפתיך כאילו מבקש לומר ‘אין סיבה לדאגה, העניינים בשליטה’.

רק נושא אחד, אני זוכר, היה מסוגל להוציא אותך מכליך – השירות הצבאי; היית מתעורר לחיים חדשים בעת שהתעוררו ויכוחים בדבר תרומה למדינה…”

ואכן, בעבור סשה היה השירות בצבא הרבה מעבר לחובה, וכפטריוט אמיתי היה חשוב לו למלא תפקיד משמעותי ולהיות לוחם. הטנק קסם לו, ועם גיוסו לצה”ל, ב-31.7.2005, הוצב בגדוד 46 של חיל השריון – גדוד “שלח”, והחל את מסלול ההכשרה בבית הספר למקצועות השריון.

גם בצבא, כמו באזרחות, גילה יכולת השתלבות מופלאה, הפגין מוטיבציה גבוהה והתחבב במהרה על המפקדים והחברים. “לוחם קשוח ונחוש, אבל גם רך, אוהב ומחבק” – מתאר אותו דודו, והחברים מספרים כי ידעו שאפשר לסמוך על סשה בעיניים עצומות וכי לעולם לא יאכזב.

סשה אהב שלמות, חתר לשלמות והיה שלם עם עצמו במחשבותיו ובמעשיו. “טוב למות בעד ארצנו” – זו הייתה הסיסמה שהתנוססה על תיק הגב של סשה, ולא הייתה זו רק סיסמה.

סשה, אומרים חבריו, היה מוכן לחרף את נפשו למען המדינה. בסיום הצמ”פ (צוות מחלקה פלוגה – אחד השלבים במסלול ההכשרה), כהוקרה על תפקודו, קיבל סשה את אות “לוחם למופת”.

יכולותיו האישיות והמקצועיות הגבוהות לא נפקדו מעינם של המפקדים, והוא סומן לפיקוד. קורס מ”כים היה ההמשך הטבעי, ובסיומו נשלח סשה לקורס מפקדי טנקים.

בחוות הדעת של המפקדים בקורס נכתב עליו: “בעל משמעת עצמית גבוהה, ערכי, החלטי ואיתן בדעותיו, עובד מהראש, לא מוותר לעצמו ולאחרים.”

את קורס המט”קים סיים סשה בהצטיינות, ובחר להגיע לפלוגה המבצעית. “הוא רצה קודם להשתפשף בשטח,” מסביר אחד מחבריו, “בטרם ימשיך הלאה, לקורס קצינים.” אך סשה לא זכה להגשים את שאיפתו ולהיות קצין שריון. חודש בלבד לאחר סיום קורס המט”קים פרצה מלחמת לבנון השנייה, וטרפה את הקלפים.

כמפקד טנק צעיר לא היה אמור סשה להשתתף בלחימה, אך סשה, כדרכו, היה נחוש לתרום את חלקו ודרש ממפקדיו לאפשר לו לעלות ללבנון.

עם הצטרפות גדוד “שלח” למלחמה הוקם “כוח בניה” בפיקודו של רב-סרן בניה ריין, וסשה, שטרם הלחימה תפקד כמט”ק טיפולים, התנדב לתפקיד הנהג.

“כוח בניה” ביצע פעולות חילוץ והצלה מורכבות בתוך לבנון תחת אש ובסיכון עצום, ולזכותו נזקפו שלושה חילוצים הרואיים: חילוץ נגמ”ש מסוג “פומה” משטח השמדה נפגע ובו שמונה לוחמים; חילוץ ופינוי אנשי צוות טנק פצועים מגדוד מילואים שנפגעו מאש כוחותינו; וחילוץ מפקד חטיבת הנח”ל אל”ם מיקי אדלשטיין, לאחר שהרכב שנסע בו עלה באש.

סשה נפל בקרב בלבנון ביממה האחרונה של המלחמה, בשבת, י”ט באב תשס”ו (12.8.2006), בעת שיצא עם צוות הטנק למשימת חילוץ טנק פגוע באזור חירבת כסיף שבגזרה המזרחית.

במהלך ניסיון החילוץ נפגע הטנק של סשה מפגיעת טיל “קורנט” שירה החזבאללה, והתחמושת שבטנק התלקחה.

הפיצוץ האדיר לא הותיר סיכוי לאף אחד מארבעת הלוחמים שישבו בטנק, וכולם נהרגו. עם סשה נפלו מפקד הטנק, רב-סרן בניה ריין, התותחן, סמל-ראשון אורי גרוסמן, והטען-קשר, סמל-ראשון אדם גורן.

סשה, בן תשע-עשרה בנפלו, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה. הותיר הורים ואח בן שבע, סבא וסבתא, ושובל של אוהבים כואבים והמומים. על מצבתו נחקקו המילים: “לוחם למופת, בן, חבר, בן אדם למופת.. / אור בחיינו לעד.” לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

בתום ימי ה”שבעה” ספד לסשה דודו: “סאשקה, אני מחפש את מבטך. אני לא רוצה לדבר עליך. אני רוצה לדבר אליך, איתך. אני רוצה להסתכל לך בעיניים. … בשבוע הזה שמענו סיפורים אין-ספור. בסיפורים אתה אביר. אתה לוחם. אתה אדם ללא פשרות. אתה גיבור. אתה חזק. אתה חבר… אך אני רואה אותך, סאשקה, אחרת.

אני רואה אותך כילד, כנער. לא יותר. ילד עם חיוך כובש, לב רחב, ראש צלול. … סאשה – ילד פלא שלנו… תמיד ידעת מה אתה רוצה ואיך להשיג את מה שרצית. חברים – אין ספור. אין זמן לנוח – צריך לחיות. היית גאוות המשפחה, מקור לחיקוי. היחסים בינך ובין אמך היו מיוחדים כל כך. הרבה חיבוקים, הרבה נשיקות. … הגשמת את חלומך – להיות לוחם קרבי.

אולי קרבי מדי? ולרגע לא הייתה בך טיפת פחד, רצית לצאת לקרב. למה לקרב האחרון? … אני מבטיח בשם כולם, שנעשה הכול כדי שתוכל להיות שם למעלה בטוח שאנו ראויים לך.”

לאחר נפילתם הוענק לסשה ולחבריו לצוות הטנק ציון לשבח מטעם אלוף פיקוד המרכז אלוף גד שמני, על אומץ הלב שהפגינו חברי הצוות במהלך הקרבות.

וכך נכתב בכתב הצל”ש: “סמל-ראשון אלכסנדר היה מפקד צעיר ומבטיח אשר הוערך מאוד על ידי חייליו ומפקדיו. הוא התעקש להשתתף בלחימה בכל תפקיד לו יידרש, ובמשך יותר משבוע ימים סייע יחד עם חברי הצוות להצלת פצועים רבים שנזקקו לעזרה. … במעשיו הפגין אלכסנדר (סשה) נחישות יוצאת דופן ורוח התנדבות.”

הוריו של סשה תרמו לזכרו ספרים לספריית בית הספר “אלדד”. באפריל 2007 התקיים בבית הספר ערב זיכרון שבו הועלו קווים לדמותו. דברי המנהלת, טובי פינצוב: “אלכס נהרג ביממה האחרונה של המלחמה בלבנון. …

חבריו מספרים על צו השליחות, על הקול הפנימי שהניע אותו להתעקש ולדרוש להיות חלק פעיל בקרב. הוריו מספרים על המוטיבציה להיות חייל לוחם, מוטיבציה שאיש לא יכול היה לעצור. ובעיתון מספרים על מות גיבורים. …

אנו שומעים על בחור מלא שמחת חיים, מוכשר מאוד, לעיתים שובב, יודע לכבד את הזולת ומוכן לעשות הכול כדי להשיג את מטרתו. … זכרו של אלכס יישאר חקוק בליבנו לעד.”

הספיד את סשה חברו שניר: “סשה. … היום אני לוקח רגע, לזכור אותך… לזכור את סשה, המחייך והצוחק, עם ה’חיפושית’ הקטנה שלו. … היום אני לוקח רגע, מהחיים שעכשיו נראים ממש לא חשובים, ועוצר להגיד לך את מה שנראה לי הכי נכון להגיד: תודה. תודה לך על מה שהיית. תודה על כל משהו טוב שיש בנו בזכותך, משהו שעשית אולי אפילו בלי לשים לב. יותר מהכול, תודה על החיוך… נתראה כשנתראה…”

בטקס “אות ראש העיר נתניה למתנדבים מצטיינים” שעמד בסימן מקבלי הצל”שים במלחמת לבנון השנייה, קיבלו הוריו של סשה יונת שלום עשויה כסף ותעודת הוקרה לזכרו.

במעמד זה הכריזה ראש העירייה, מרים פיירברג, על הכוונה לקרוא את ה”ספורטק” שנבנה בשכונת קריית השרון על שמו של סשה. טקס הסרת הלוט של ה”ספורטק” התקיים ב-23.4.2009.

עוד הונצח סשה במלגה על שמו תרומת קרן “אמא” – קרן מלגות מטעם אוניברסיטת חיפה להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה.

לזכרו של סשה הוקם אתר אינטרנט ובו קהילת מנחמים, גלריית תמונות ועוד. כתובת האתר:

http://www.evelnet.co.il/personal/p_eulogies.aspx?sid=78.

במרס 2008 כתבה דנה בן-עזרא: “סשהל’ה … בראשי, אתה עולה לי בזיכרונות ומופיע בחלומות. התחושה היא תחושה כבדה של אותו כאב, אותה ריקנות, אותו מחסור בבן אדם המקסים הזה, בידיד הטוב, יפה הנפש, החייכן והמצחיק שקשה להתעלם ממנו …

זכית להיות גיבור גדול, הגיבור של כולנו, של כל החברים שמעריצים אותך וזוכרים אותך באהדה ובאהבה… שמור על עצמך שם למעלה, דע שתמיד יש מישהו כאן למטה שחושב עליך ומתגעגע…”

במלאות שלוש שנים לנפילתו של סשה כתבה ג’וד: “סשה, ככל שעובר הזמן יותר קשה לי המחשבה שאני כאן גדלה ואתה לא תספיק… יותר קשה לי המחשבה שכל שנה נדליק לך נר נשמה ולא נר של שמחה, ושבכל יומולדת על העוגה שלך יהיו רק תשעה-עשר נרות…

כואב לי על כל מה שלא הספקת, כשעוד היית, ועל כל מה שכנראה לא תספיק לעולם… אני יודעת שיבוא יום ועוד ניפגש, נשלים כל מה שלא הספקנו ויהיה לנו טוב וקל יותר. … זוכרת תמיד ולא שוכחת.”

החברים הקרובים של סשה החליטו להנציחו בהגשמת חלומו – להפוך את ה”חיפושית” שלו לרכב שטח. כתב עידו, יוזם ומפעיל פרויקט “חיפושית באחה”: “החלטנו להגשים את שאיפתו של סשה ולבנות מה’חיפושית’ רכב שטח אמיתי (עם אותו הבודי ואותו השאסי), כך שגם נגיע לייעוד המקורי של הרכב ונמשיך את מה שסשה לא הספיק לעשות, וגם נשפץ את המזכרת היפה שהשאיר לנו.”

התמונות וההסברים על תהליך הבנייה, שלב אחר שלב, מופיעים בפורום של אתר האינטרנט “ג’יפולוג”, בכתובת:

http://www.jeepolog.com/forums/showthread.php?t=25277

חבריו של סשה בגדוד 46 ערכו סרטון וידאו שבו מספר על סשה פקודו, רב-טוראי אנטון קונובלוב. הסרטון מופיע באתר האינטרנט “יוטיוב”.

כתבה נלי חברתו של סשה: “ערה, אני חושבת ומדמיינת / ערה, אני יודעת שזה נכון / ערה, אני שומעת צלילים / ערה, אני רואה את הדברים / אבל אף פעם איני רואה אותך // וכשעיניי נעצמות אני רואה / רק אותך אני רואה / בריא ושלם וחי ונושם / וכשעיניי נפקחות / אני מאבדת אותך שוב // ערה, אני ממשיכה / ערה, אני עולה ויורדת / ערה, אני צוחקת ומחייכת / ערה, אני מדברת / על החיים ועל המתים / ועל המלחמה ועל השלום // וכשעיניי נעצמות אני רואה / רק אותך אני רואה / בריא ושלם וחי ונושם / וכשעיניי נפקחות / אני מאבדת אותך שוב // … / ערה אני מקווה / שזה היה חלום.”