סמל יהונתן אנקונינה נתניה; שנפל באחד הקרבות העקובים מדם בלבנון

הוא היה ילד טוב והסב רק נחת להוריו. “אפילו שיש לי עוד שלושה ילדים מוצלחים,” אמרה זהבה אמו, “אותו אהבתי הכי הרבה. היה בינינו קשר מיוחד, בגלל שהוא היה הילד השלישי, והוא כל הזמן צחק וסיפר בדיחות ולקח את החיים בקלות”. יהונתן הצחיק גם אם אמר את הדבר הבנאלי ביותר. הוא היה חברמן וחברותי מאוד, מחובר לחברים רבים. הוא היה ילד רגוע, בעל דרישות צנועות מאוד. מעולם לא ביקש מהוריו שיקנו לו דבר מה מיוחד ויקר, תמיד הסתפק במועט.

עד גיל שתים-עשרה למד יהונתן בבית הספר היסודי “תחכמוני” בנתניה, תלמיד בינוני בהישגיו, אבל בעל כתב יד יפה מאוד, ילד טוב וממושמע. בשעות הפנאי הרבה לשחק עם אחיו ועם הוריו, אמו עבדה כמורה והם היו חוזרים יחד הביתה בשעת צהריים. יהונתן אהב גם לשחק במחשב, ובקיץ העדיף לצאת החוצה ולשחק כדורגל.

מכיתה ז’ למד בחטיבת הביניים “יד אברהם” בישיבת בני עקיבא ויום הלימודים שלו הסתיים בשעות מאוחרות בלילה, אז היה נכנס הביתה והולך לישון, כלומר בילה זמן מועט עם משפחתו לעומת הזמן שבילה עמם בילדותו. בשלבים אלה של לימודיו הוא נהנה מאוד והשקיע בהם את מיטב זמנו, וכתמיד, היה מוקף חברים.

יהונתן היה ילד אמנותי, יצירתי, הוא אהב מאוד לצייר ומכיתה א’ השתתף בחוג ציור. כשהתחיל ללמוד בישיבה הפסיק יהונתן לצייר מפאת קוצר הזמן, והדבר ציער אותו.

מכיתה ט’ למד בישיבה התיכונית “בני עקיבא” וכשסיים ארבע שנות לימודים בישיבה רצה מיד להתגייס. משפחתו שכנעה אותו לבקר בישיבת ההסדר בקרני שומרון, ולשקול מסלול זה. בעקבות הביקור התאהב יהונתן בישיבה.

זהבה אמו סיפרה: “גם כשהוא היה הולך לישון בצהריים בישיבה, הוא היה הולך לישון בבית המדרש כדי שהוא לא יישן יותר מדי זמן.” הוא יצא הביתה רק פעם בחודש, אבל שמר על קשר טלפוני רציף עם משפחתו. בתקופת לימודיו בישיבה לא פעם שיתף את אמו בצורך שלו ללמוד עוד ועוד, “אני יכול לסגור עוד שבת ועוד שבת,”

אמר לה. יום אחד התקשר יהונתן לאמו ואמר: “כל מה שאני רוצה זה להיות בישיבה, כל החיים! האם תממני אותי אימא?” דבריו ריגשו אותה והיא אמרה: “בטח, רק שתהיה מאושר”. ובאמת, יהונתן היה מאושר, דבר לא הפריע לו.

יהונתן נחשב לאחד התלמידים הבולטים בישיבת ההסדר. הוא היה צדיק ועשה חסדים רבים עם הזולת. “איש ישר היה,” כך תיארו אותו חבריו ומכריו. “איפה שיכול להתנדב הוא היה מתנדב,” סיפרו חבריו.

“יוני היה אדם שכל הזמן חייך. תמיד היה מוכן לעזור, חבר של כולם, ולא היה לו אף שונא,” סיפר חברו, עדו סיטבון, “אם שני חברים רבו – הוא תמיד היה מפריד ומפשר ביניהם. היה משכין שלום ומסדר את העניינים כדי שכולם יחייכו”. לדבריהם הוא תמיד הצליח בכך, וכל הצדדים יצאו מרוצים ומחייכים.

“יהונתן היה בקשר עם כולם, תמיד רצה שנהיה עם מאוחד בלי קשר לדעות הפוליטיות והאמונה. איש שלום היה ומשכין שלום בין חבריו. תמיד גישר בין הקצוות,” אמר עדו.

הוא אהב מאוד לטייל ובכל הזדמנות היה לוקח תיק ויוצא לטבע. בתמונות המתעדות את הטיולים נראות עיניו בוהקות והוא מוקף בהמון חברים.

יוני התגייס לצה”ל ביולי 2004 במסגרת שירות הבנ”שים (בני ישיבות), חזר לישיבה מיד לאחר הגיוס והתייצב מחדש לטירונות במרס 2005. הוא הוצב כפי בקשתו בחטיבת “גולני”. אמו סיפרה שהיה מורעל על “גולני”. אחיו הגדולים לא שירתו שירות קרבי, אבל אביו שירת במלחמת יום כיפור וזה מה שמשך אותו ל”גולני”. אחרי תהליך מיון נבחר יוני לשרת בגדוד 12 “ברק”. הוא אהב את היחידה ואת חבריו, נהנה משירותו, מכל רגע שבו, ומצא את החיובי בכל דבר.

“יוני אהב את השירות הצבאי בעיקר בגלל המצווה של הגנת המולדת וידע שמדובר בשליחות,” סיפר חברו. הוא נקע את רגלו בתחילת השירות, אולם לא סיפר על הפציעה כדי להמשיך בשירות קרבי.

“כשהיה מתקשר השיחות היו קצרות מאוד,” סיפרה זהבה, “‘הכול דבש אימא, אין לכם מה לדאוג בכלל’, היה אומר, מרגיע ומנתק”. הוא לא דיבר הרבה ומיעט לשתף את הוריו במה שעובר עליו, שלא ידאגו לו. וכשהתעניינו בשלומו ענה: “הכול דבש, הכול טוב”.

הוא נמנע מלשון הרע, וכשהיו מספרים משהו טרגי הוא מיהר לומר: “נו, אל תתחילו עם הסיפור העצוב הזה,” הוא לא אהב לשמוע סיפורים עצובים. יהונתן אהב מאוד את הוריו ומשפחתו ותמיד דאג לעזור בבית בכל הזדמנות. אביו של יהונתן, יעקב, סיפר כי “יהונתן היה ילד של אימא. בחור שקט, ביישן שאהב את כולם. כל המשפחה הייתה גאה בו”.

בזמן השירות, בכל הזדמנות היה יהונתן פותח ספר קודש ומתחזק. הוא המשיך בכל הכוח את הדרך שבחר בה בישיבה. חבריו ליחידה מעידים: “בכל פעם שקראנו תהילים אמרנו, בואו נכוון לזה שנצא מחר הביתה ויוני תמיד תיקן אותנו ואמר, ‘אל תכוונו לזה, תכוונו את קריאת התהילים לכך שתיגמר המלחמה ויחזרו החטופים לביתם בשלום'”.

אביו יעקב מספר שבכל תקופת שירותו, מיעט יהונתן לשוב הביתה: “בכל שבת או חג שהיו צריכים לצאת הביתה, הוא היה מתנדב להישאר ותמיד הסביר: ‘יש חיילים שיותר חשוב להם לצאת השבת, אני אשאר במקומם'”.

כשסוף-סוף חזר הביתה לחופשות מהצבא נהג לצאת עם חברים וכמעט לא נשאר בבית. הם היו מארגנים טיולים, נסעו לצפון ולכל מקום בארץ. ליוני היו חברים בכל מקום בארץ והוא היה נוסע אליהם, לבקרם. מרכז החיים שלו היה עם חבריו, בחוץ, עד ארבע לפנות בוקר. ישן מעט ובבוקר קם והולך לחבר אחר, “כאילו הוא כל הזמן ניסה להספיק עוד,” אמרו הוריו.

בבית הוריו היו שני חדרי ילדים, בחדר אחד ישנו שני אחיו, ובחדר האחר ישנה אחותו, יוני חלק עימה את החדר עד שמלאו לה שתים-עשרה, ואז עבר לסלון. כיוון שלא היה לו חדר משלו בבית, הוא לא הזמין חברים הביתה, אלא הלך אליהם. הוא קיבל את המצב בקלות, לא דרש בגדים ולא כסף. הוריו יצאו איתו לקניות בשבילו וחזרו בידיים ריקות כי לא רצה דבר. הוא היה שואל מאחיו חולצה, מאח אחר מכנסיים, מהוריו לקח רק כסף לסיגריות. הוא היה אדם רוחני ולא חומרני.

יהונתן שמר על קשר עם חברים מבית הספר היסודי כשלמד בישיבה, כמה מחבריו המשיכו איתו באותו מסלול מהיסודי, לישיבות, לצבא וכמה מהם היו איתו בקרב שבו נהרג.

בחופשה האחרונה שלו, אפטר של עשרים וארבע שעות, סיפר יהונתן כי בלבנון מפחיד, אבל אם כבר למות, אז הוא מעדיף למות בלבנון על קידוש השם והגנת המולדת ולא מקטיושה. בדיעבד נדמה שידע שגורלו נחרץ. בחופשה ההיא הוא הספיק לבקר חבר פצוע ואת סבתו שלא ראה לפני כן זמן רב. לאחר מכן הסיעו אותו הוריו לרכבת וזו הייתה פרידתם האחרונה.

מלחמת לבנון השנייה נפתחה בחטיפת חיילי צה”ל על ידי חיזבאללה והפגזת יישובי הגליל המערבי. ישראל הגיבה בתקיפה מסיבית. הקפיצו גם את היחידה של יהונתן, וההכנות החלו מיד. “הוא התקשר הביתה ואמר שחטפו חיילים, עוד לפני שהודיעו בחדשות,” סיפרה זהבה, “הזהרתי אותו כל הזמן שלא יחטפו אותו, כי כל הזמן היו התראות על חטיפה, והוא ידע שאני שומעת כל הזמן חדשות, ואני אימא חרדתית מאוד, אז הוא התקשר אליי כדי להגיד לי לא לפחד, שהכול בסדר איתו … הוא היה מתקשר אליי כל יום להגיד לי שהוא בסדר”.

מורו בישיבה בקרני שומרון, הרב שלמה גבאי, סיפר שיהונתן “היה בחור חייכן, אופטימי, אף פעם לא קיטר. ראה בשירות שליחות חשובה. הוא לא פחד והאמין בלב שלם. הוא לא ויתר על שום פעולה והתעקש להיכנס ללבנון”.

את שירותו הסדיר היה אמור לסיים כמה ימים לפני התקרית ולחזור לישיבת ההסדר “קרני שומרון” ללימודי השנה השלישית, אולם בעקבות המלחמה העזה בלבנון, ביקשו המפקדים מחיילי הגדוד להירתם ולהאריך את שירותם עד לסיום המלחמה. יוני הסכים ואף אמר לאחיו בשיחתם האחרונה כי הוא; “אני מוכן לעשות הכול כדי להשמיד את אויבי עם ישראל”.

יהונתן נהרג בשבת האחרונה של המלחמה. טרם כניסת השבת, בשעה חמש אחר הצהריים, פחות מיממה לפני שנהרג, עוד הספיק לשלוח מסרון להוריו שהוא אוהב אותם, “אין לכם מה לדאוג. אני מתכוון לחזור”. זהבה אמו אמרה: “הוא שלח לנו הודעה שהוא בסדר ביום שישי, ובשבת באו להודיע לנו שהוא מת”. ביום שבת בשעה ארבע נהרג יהונתן בהיתקלות, גופתו חולצה מהשטח תחת אש, לאחר מאמצים רבים.

ביום שבת, י”ח באב תשס”ו (12.8.2006), בזמן פעילות מבצעית תוך כדי השתלטות על בית בכפר חדת’ה בדרום לבנון, נפגע יהונתן אנקונינה מצרור יריות של החיזבאללה, ונפל באחד הקרבות הקשים במלחמת לבנון השנייה.

בן עשרים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בנתניה. הניח אחריו הורים, שני אחים בוגרים ואחות צעירה. הוא הועלה לדרגת סמ”ר לאחר מותו.

אחִיו וחבריו הרבים של יהונתן אהבו אותו מאוד והקימו גמ”ח (קופת גמילות חסדים) לזכרו.

ספר תורה הוכנס לבית הכנסת בקרני שומרון לזכרו של יהונתן.

את שיר הקינה “צר לנו עליך אחינו יהונתן” כתבו חבריו לישיבה ושרו לזכרו. השיר הועלה לאתר יו-טיוב: “במוצאי שבע ‘עקב-תשמעו’ / שמחה וששון נהפכו ליגון, / משפחה, חברים, ישיבה אבלה/ קיבלו מיד את רוע הגזרה. // איך נפלו גיבורים, כיצד זה קרה. / יוני נפל גבורה / מה נאמר ובמה נתנחם / מבן תורה שעל הארץ נלחם? // צר לנו עליך אחינו יהונתן / איבדנו ברגע חבר נאמן. / תמיד מוקף בהמון חברים / להם התווית מסילת ישרים. // החיוך התמידי ומאור הפנים / היו אצל יוני דרך חיים. / התמדה בלימוד ובכל מה שיעשה / עבודת המידות הלכה למעשה. // אם חבר יבקש אז ברור שעוזרים / בטח ובטח כיבוד הורים. / ‘קח הכול בקלות’ ו’הכול דבש’. / יוני,

היית איש של צניעות ממש. // בבוקר שבת פרשת עקב התשס”ו נפל חברנו יהונתן בקרב בלבנון.

מכדור אחד בודד הוא מצא את מותו ואת כל סיפור חייו שנגדע ברגע הוא לקח איתו, ובמקום לשוב לישיבה הוא עלה השמימה בסערה השמימה. אוהבים, מתגעגעים וזוכרים אותך”.