כך עולה ממחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה בדק את היחס של סבים וסבתות לנכדים מאומצים ■ “במקרים רבים, בני זוג שמתקשים להביא ילדים לעולם ממשיכים בטיפולים קשים – הן פיזית והן נפשית – רק מחשש לתגובת הוריהם לאימוץ ילד”, אומרת נירה דגני שערכה את המחקר
סבים וסבתות לנכדים מאומצים מתייחסים לנכד כמו אל נכד ביולוגי
סבים וסבתות לנכדים מאומצים יוצרים קשר הדוק עם הנכדים ומתייחסים אליהם חלק בלתי נפרד מהמשפחה, ולמעשה כמו אל נכד ביולוגי- כך עולה ממחקר חדש שנערך בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. מדובר במחקר ראשון מסוגו שבדק את הנושא מנקודת הראות של הסבים והסבתות ולא מנקודת הראות של ההורים או של הילדים המאומצים, כפי שבדקו מחקרים אחרים.
במהלך המחקר, אותו ערכה נירה דגני בהנחיית פרופ’ אריאלה לבינשטיין וד”ר אלי בוכבינדר, רואיינו 15 סבים וסבתות בגילאים 59-90 להם נכדים או נכדות מאומצים. מהממצאים עולה, כי יחסי הסב-נכד נעים על רצף של חמישה שלבים.
• בשלב הראשון, הסב – או הסבתא – רואים בנכד המאומץ כפתרון למצוקה של בנו או ביתו של הצליחו להביא ילד לעולם.
• בשלב השני, עדיין אין חיבור רגשי מלא, אולם הסב מחפש רציונל לאימוץ ומשכנע את עצמו שדרך האימוץ ניצל ילד שהיה נזרק לרחוב.
• בשלב השלישי, עובר הסב מצופה חיצוני למעורבות רגשית ובשלב הרביעי הסב מקבל את הנכד כחלק בלתי נפרד של המשפחה הרב-דורית.
• בשלב האחרון, הסב מתחיל לפתח חששות מהרגע שבו הנכד יגיע לגיל 18, יתחיל לברר פרטים על משפחתו הביולוגית וחושש מאפשרות שהנכד יבחר להתחבר למשפחתו הביולוגית ולנטוש את המשפחה המאמצת. לדבריה של החוקרת, שלב זה ממחיש את העובדה כי הסב רואה את הנכד כחלק בלתי נפרד ממשפחתו.
לדבריה של דגני, מסקנות המחקר שלה יכולים להועיל לזוגות רבים שלא מצליחים להביא ילדים לעולם, אבל ממשיכים לעבור טיפולי הפריה קשים; “כיום למעשה, ניתן להמשיך בטיפולי הפריה ללא הגבלה ובמקרים רבים, בני זוג שמתקשים להביא ילדים לעולם ממשיכים בטיפולים קשים – הן פיזית והן נפשית – רק מחשש לתגובת הוריהם לאימוץ ילד.
התמשכות הטיפולים פוגעים פעמים רבות בבריאות הגופנית והנפשית של בני הזוג ועלולים להגיע עד כדי פירוק הזוגיות. אני מאמינה שאם זוגות אלה ידעו שהם יקבלו יחס של תמיכה, שיהפוך בעתיד ליחס של קבלה מוחלטת, מצד הוריהם, רבים יעדיפו לסיים את המסלול הקשה הזה ויבחרו באימוץ” – סיכמה דגני.
Add Comment