דונלד טראמפ לא מבין את ברכת הגלובליזציה ואת קללת החובות

מסחר מבוסס על עסקת חליפין, למרות שאנחנו נעזרים, לנוחיותנו, בכסף כגורם מתווך. כדי שאמריקאי בבוסטון, יוכל לקנות מקרר של סמסונג הוא צריך להציע לסוחר הקוריאני מוצר אמריקאי אחר תמורתו – אחרת לא תתבצע עסקה. מוצר שהקוריאני מעריך שיפיק ממנו תועלת הוגנת.

אם פריון העבודה בתעשייה האמריקאית יורד בגלל עלייה במסים, או בגלל כוחם של האיגודים המקצועיים והרגולציה על פעילות עסקית – אז העובד האמריקאי צריך לעבוד מספר שעות גדול יותר כדי לייצר את אותם המוצרים הנדרשים לביצוע עסקת חליפין תמורת המקרר של סמסונג. כלומר, ההכנסה הריאלית ורמת החיים של האמריקאי צריכים לרדת. רמת החיים באמריקה צריכה לרדת לא בגלל יצרן המקררים בקוריאה, אלא בגלל שהאמריקאי מצליח לייצר פחות ערך בשעת עבודה במפעל.

פריון העבודה היחסי של האמריקאי יורד בגלל שהוא צריך לקיים ממסיו עדר גדל של פרזיטים באמריקה; בגלל שאסור לקדוח בארות נפט חדשות; בגלל שאישור תרופה חדשה התארך ל-12 שנים; ובגלל שחוקי העבודה, בלחץ האיגודים, אוסרים על בנאי לתקן ברז, כי הוא לא שייך לאיגוד האינסטלטורים.

█ חלק מ”הבעיה” אינו בעיה

חלקה היורד של התעשייה המסורתית נובע גם משינויים מבניים שמשפיעים על תמהיל התעסוקה באמריקה: צמיחה מואצת של טכנולוגיות חדשות בכל תחום. השקעה בענפי הייטק מתגמלת מאשר השקעה במפעל נעליים באלבמה. התהליך מואץ ואתו מספר העובדים שיתקשה למצוא עצמו בעולם המשתנה במהירות. כך קרה לפני 120 שנים לעגלונים שנהגו בכרכרות רתומות לסוסים. ליבנו לעגלונים, אך כל הציבור הרוויח. אם טראמפ, ינסה להחזיר את הפרנסה ל”עגלונים” הוא יפגע בכל אמריקה.

█ ה”קסם” שטראמפ הציע במערכת הבחירות

טראמפ הציע במערכת הבחירות “טריק“: הבה נטיל מכס גבוה על המקררים מקוריאה, הייבוא מקוריאה יתייקר וליזם אמריקאי ישתלם להקים מפעל מקררים בויסקונסין. היזם החדש ימכור לאמריקאים מקררים יקרים “כחול-לבן” ויעסיק עובדים אמריקאים – כך “נהרוג” את המתחרים מקוריאה. לזה קראנו “להחזיר את העגלונים“.

המקרר של סמסונג התייקר בגלל המכס, אבל גם המקרר החדש תוצרת אמריקה יקר לא פחות. אז משפחה שקונה מקרר חדש תצטרך לקצץ בהוצאות אחרות ולרדת ברמת החיים – וזה גרוע מאד לפוליטיקאים. הם הרי התכוונו “להעניש” את הסינים והקוריאנים, אבל ברברה וג’ון ממיסורי נדפקים.

כאן חוזרים הפוליטיקאים לתמונה ומבטיחים לציבור קסם משלים: למרות שאתם ממשיכים לעבוד ביעילות פחותה ואין לכם די מוצרים (בשעת עבודה) להחלפה במקרר של סמסונג, ולמרות שהמכס על סמסונג העלה מחירים במיסורי – נדאג שרמת החיים שלכם לא תרד ותוכלו להמשיך לקנות את הסמסונג שהתייקר “כאילו” שאתם יעילים ועובדים כמו בעבר.

ל”קסם” קוראים “אגרות חוב מדינה“. הממשלה מדפיסה אג”ח, לוקחת הלוואות ומחלקת את הכסף למשפחות האמריקאיות לקיום רמת חיים “כאילו” שהם עובדים כמו בעבר. רמת החיים אפילו עולה קצת בטווח הקרוב. הכסף לבתי האב האמריקאים לא ניתן תמיד כהלוואה – לפעמים המשפחה פשוט מועסקת על ידי רשות פדראלית מיותרת שמשלמת משכורות מיותרות למאות אלפי שכירים, לפעמים הכסף מגיע לשכיר שמועסק בפרויקט אנרגיה סולארית מסובסד, או בצורת אשראי בגיבוי ממשלתי לרכישת דירה, או שלל קצבאות רווחה. טראמפ, טען שייקח הלוואות וישקיע בתשתיות. כלכלנים מעריכים שמדובר בהגדלת הגירעון האמריקאי בערך בטריליון וחצי דולר!

והלוואות פוליטיות קשה להפסיק לקחת, כי אז יפרוץ “מיתון עכשיו” והלכו הבחירות הבאות. אז מגלגלים קדימה את הר החובות – הכול כדי להמשיך ולקנות מקרר של סמסונג מבלי לעבוד קשה יותר או יעיל יותר.

█ האם רק הסינים “עבדים” למשטר?

טראמפ, טען שסין “אונסת את ארצות הברית“. הוא התכוון ל”מדיניות מוניטארית” של ממשלת סין ששומרת על ערך נמוך ליואן, המטבע הסיני. אבל כך גם עושים “מבוגרים אחראיים” בירושלים, בוושינגטון ובבריסל. כלל לא בטוח היכן העובד חופשי יותר לעבוד כרצונו ב; שנחאי, ברלין, בוסטון או פריז.

הבעיה אינה בסין או במלזיה, אלא באמריקה ובאירופה. אילו ממשלת סין, הייתה מתירה את הרסן ומרחיבה את החופש – הסינים היו הרבה יותר יעילים מכפי שהם כיום – הרבה יותר מוצרים סינים היו מציפים את אמריקה, יותר מפעלים אמריקאים היו נודדים לסין. בניגוד לטענה במערב, כי היצוא הסיני נסמך על דיכוי הפועל הסיני על ידי ממשלתו – “העבדות” הסינית אינה מועילה לתחרותיות של סין.

גם אילו סין הייתה נשארת מדינה מאואיסטית מסוגרת, או נעלמת מהעולם – רמת החיים באמריקה הייתה צריכה לרדת. המפעלים האמריקאים לא היו נודדים לסין במקרה זה, אלא נשארים בארצות הברית, אבל התוצרת שלהם הייתה יקרה בגלל הירידה בפריון העבודה. תהליך הירידה ברמת החיים האמריקאית היה קורה גם אילו אמריקה הייתה המדינה היחידה בעולם ללא כל “סחר חוץ“.

הסינים אינם “עבדים מודרניים”. הם היו עבדים כ-30 שנה תחת המשטר הקומוניסטי. כעבדים הם בקושי הצליחו לייצר שרוכי נעליים עבור עצמם ולא ייצאו אפילו כפתורים לחו”ל. היום הם מצליחים לייצר ולייצא, כי הם חופשיים יותר. ממשלת סין מגבילה את אזרחיה בצורות שונות. חלק מהמגבלות קשות לאכיפה (כמו איסור הגירה “ללא רישיון” מהכפר לעיר). אבל גם ממשלות המערב מגבילות את אזרחיהן במאות איסורים לתועלת “החברה“. צעיר גרמני לא יכול להחליט שהוא רוצה לעבוד כשרברב או כספר במספרה – סתם כך. כדי לפתוח עסק או לעבוד במגוון מקצועות – ממשלת גרמניה דורשת לימודי חובה, סטג’, רישיון ואגרה.

█ שורש הבעיה –  מימון גירעונות מדינה באמצעות אגרות חוב

השיטה מחזיקה מעמד כי “הכלכלה” טרם הגישה את החשבון הסופי לפוליטיקאים. הגשת החשבון נדחית שוב ושוב אל העתיד וזה מצליח בינתיים. שני גורמים עיקריים מאפשרים את גלגולו של “המשבר” אל העתיד: רוב ממשלות המערב מגלגלות “אובר-דראפט” – מגדילות את הר החובות הריבוניים, “המינוס” בבנק גדל. וזה רע.

הגורם השני שעוזר לדחות את הגשת “החשבון הסופי” הוא חיובי: קצב מתגבר של חידושים טכנולוגיים מאפשר לנו חיי יום יום טובים יותר בפחות משאבים. ניזכר במכשיר הטלוויזיה הביתי לפני 15 שנה. טלוויזיה של 33 אינטש שקלה כ- 40 קילוגרם ועומקה היה בערך 60 סנטימטרים. כיום, עוביו של מסך לד דומה הוא בערך 1 סנטימטר ומשקלו עשירית מהמפלצת של העשור הקודם. הרבה פחות פלסטיק, ברזל, זכוכית, דלק להובלה, שכר לסבלים וכמובן – המחיר. כך זה ברוב המוצרים והתחומים.

אילו אסרה החוקה האמריקאית על הממשלה לקחת הלוואות, הר החובות לא היה יכול להיערם.  כלומר – צריך היה לממן את כל הוצאות הממשלה אך ורק ממסים. בהעדר הלוואות, ירידה בכושר הייצור הייתה מתורגמת מהר מאד לירידה ברמת החיים ומאלצת את הפוליטיקאים לתקן מסלול מוקדם מאד. יותר מפעלים היו נשארים באמריקה ומייצאים אפילו לסין.

דונלד טראמפ (או נשיא אחר) יכול להחזיר עטרה ליושנה רק אם יבטל את הר החוקים שנערם בספר החוקים האמריקאי ב-60 השנים האחרונות. מיליוני דפים שמכילים תקנות רגולציה וחוקים מכבידים. אלה יצרו אלפי רשויות פדראליות ומקומיות מיותרות, ומיליוני עובדי ציבור מיותרים “אוכלי חינם”. הר החקיקה נבנה על ברכי צמצום חופש הפרט באמריקה והגדלת מעורבות השלטון בחיי האזרח. מהפך צריך להתחיל מהחזרת החופש לאזרח ונטילת סמכויות מהשלטון, אבל קל יותר לקחת הלוואות, להגדיל את הגירעון ולגלגל את הפחית קדימה.