יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ח, עומד השתא בסימן; ”ניצולי השואה מעצבים זיכרון ובונים מדינה – בסימן 70 שנה למדינת ישראל”, אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נפתחו אמש, יום רביעי, (כ”ו בניסן התשע”ח, ה-11 באפריל 2018) בשעה 20:00 ויימשכו כל היום, יום חמישי, כ”ז בניסן תשע”ח, 12 באפריל 2018.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו ל’כאן נעים’ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
כמדי שנה, כנהוג, מועלות 6 משואות לזכרם של ששה מיליון היהודים, אשר נספו בשואה. בעמוד זה, מובא כאן סיפורם האישי של מדליקי המשואות, המשקף את הנושא המרכזי בו בוחר מוסד ’יד ושם’ ליום הזיכרון לשואה ולגבורה.
העצרת המרכזית לציון ‘יום הזיכרון לשואה ולגבורה’ התקיימה במעמד כבוד נשיא מדינת ישראל וכבוד ראש הממשלה, נכבדים, ניצולי השואה, ילדיהם של ניצולי השואה ומשפחותיהם והציבור הרחב. השנה, העביר ’יד ושם’ את העצרת בשידור ישיר באתר ההנצחה ’יד ושם’ – לחץ כאן לצפייה.
ואלה מדליקי המשואות לשנת תשע”ח (2018);
█ מרים לפיד מדליקת משואה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ח
מרים לפיד, נולדה ב-1933 בעיר דבנטר בהולנד, בת זקונים למשפחתה. הוריה, בתיה והרמן אנדריסה, היו פעילים בתנועת החלוץ, ואמה נמנתה עם מקימי סניף ויצ”ו בדבנטר. ב-1939 עברה המשפחה לעיר אוטרכט. לאחר כיבוש הולנד נאלצה מרים לענוד טלאי צהוב וסולקה מבית הספר.
הגרמנים החרימו בתי יהודים, אך עם בואם לביתם של בתיה והרמן נבהלו מהודעה שהייתה תלויה על הדלת והודיעה, כי מרים חולה בשנית (סקרלטינה), ונמנעו מלהיכנס לבית. אביה של מרים לא רצה להסתתר אצל חברים נוצרים כדי שלא לסכן את חייהם.
באפריל 1943 נלקחה המשפחה לאזור ריכוז היהודים באמסטרדם וביוני גורשו בניה למחנה וסטרבורק. רק האח הבכור, שהיה במחתרת ההולנדית, ניצל מהגירוש. האב הרמן, קיבל תפקיד משרדי בווסטרבורק. הוא הצליח להשיג למשפחה סרטיפיקט (אישור הגירה) מזויף לארץ ישראל וכך הוכללה המשפחה ברשימת אסירים שהיו עתידים להיות מוחלפים בחילופי שבויים.
בינואר 1944 נשלחה המשפחה לברגן-בלזן ונכלאה בתת-מחנה שיושביו היו אמורים להיות מוחלפים בחילופי השבויים. בני הנוער במחנה ערכו פעילויות לילדים ולימדו אותם שירים בעברית. בפברואר 1945 נספה האב הרמן.
ב-9 באפריל הוצעדו האסירים לתחנת הרכבת. האם בתיה הייתה חולה בטיפוס ולא יכלה ללכת. אחיה ואחותה של מרים נשאו אותה על גבם.
מרים ומשפחתה הועלו על “הרכבת האבודה“. במשך שבועיים הם נסעו ועצרו לסירוגין, ובמהלך העצירות קברו את מתיהם.
ב-23 באפריל, שוחררו נוסעי הרכבת בידי הצבא האדום בפאתי הכפר טרביץ במזרח גרמניה. לאחר כמה חודשים שבו מרים ובני משפחתה להולנד, ומרים הצטרפה לתנועת הנוער הבונים.
היא הדריכה בתנועה, הייתה מזכירת התנועה בהולנד וב-1950, נשלחה לשנת לימודי הדרכה בירושלים. בשנה הזאת היא למדה עברית והכירה את הארץ, ועם שובה להולנד הצטרפה לחוות הכשרה באזור אמסטרדם.
בשנת 1953 עלתה מרים לארץ ישראל. כאן פגשה את אקי לפיד והצטרפה עמו לגרעין תנועת הבונים מדרום אפריקה שנקלט ב-קיבוץ צרעה.
משנת 1960 היא מנהלת את לשכת המזכירות בקיבוץ – תפקיד שהיא ממלאת גם היום במשרה חלקית.
למרים ולאקי נולדו שישה ילדים, ולהם 14 נכדים ונכדות. בנם הבכור נולד עם פיגור קשה, ונפטר בהיותו בן שבע.
בנם רן , היה טייס מסוקים בחיל האוויר וקברניט באל על, ונהרג ב-2009 בהתרסקות מסוק. בנו של רן משרת כיום כטייס מסוקים בחיל האוויר.
כשרן התבקש להטיס את קנצלר גרמניה בביקורו בארץ, הוא התנה זאת באישורה של אימו מרים. היא אישרה ואמרה; “אין דבר גדול יותר עבורי מאשר שבני, טייס בחיל האוויר הישראלי, יטיס את קנצלר גרמניה. זה הניצחון שלי“.
█ שמואל בוגלר מדליק משואה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ח
שמואל בוגלר נולד ב-1929 בכפר בודרוגקרסטור בהונגריה, הצעיר מבין עשרת ילדיהם של מרדכי ורייזל בוגלר (אחת מאחיותיו מתה בילדותה ממחלה). האב מרדכי, היה סוחר, ושמואל סייע בפרנסת המשפחה.
ב-1941 נאסר האב, בגלל עלילה אנטישמית והיה כלוא במשך שנה וחצי. שלושה מאחיו של שמואל גויסו לפלוגות העבודה. אחד מהם נרצח כעבור זמן בבוכנוולד, ושני האחרים שרדו בשבי הצבא האדום.
במרס 1944 פלש צבא גרמניה להונגריה, ומיד לאחר הפסח גורשו יהודי הכפר לגטו בעיר שטורליהויהי. ככל יהודי הגטו, הצטווה גם האב לגזוז את פאותיו ואת זקנו. מהגטו שולחו שמואל ובני משפחתו לאושוויץ.
הוריו של שמואל ושלושת ילדיה של דודתו שולחו בסלקציה לתאי הגזים. שמואל ואחיו חיים עברו את הסלקציה ולאחר כמה ימים נשלחו למחנה עבודה ליד ברסלאו.
במקום היו מאות יהודים מפולין. רוב היהודים ההונגרים במקום לא ידעו יידיש, ושמואל ואחיו, דוברי היידיש, נעשו מתורגמנים וניהלו את התקשורת בין הקבוצות.
ב-31 בינואר 1945, נמנו שמואל ואחיו עם רבבות היהודים שהצעידו הגרמנים בצעדות מוות מערבה. השניים הגיעו למחנה בוכנוולד ושם שוחררו כעבור זמן בידי הצבא האמריקאי.
לאחר חודשיים שבו השניים אל כפרם, וגילו, כי אחד מאחיהם ואחת מאחיותיהם שרדו אף הם. אח ואחות אחרים היגרו מאירופה עוד לפני המלחמה.
שמואל הצטרף לבני עקיבא ועבר בסיוע ארגון “הבריחה” לווינה. מכאן המשיך למחנה עקורים בגרמניה ומשם לאיטליה.
במאי 1947 עלה שמואל על אוניית המעפילים “מורדי הגטאות“.
האנייה נתפסה בידי הבריטים ואנשיה נעצרו והובלו לקפריסין. את ארבעת החודשים הבאים עשה שמואל במחנות מעצר של הבריטים בקפריסין ורק באוקטובר 1947 הגיע לארץ ישראל.
שמואל התגייס למחלקה הדתית של הפלמ”ח ובדצמבר 1947 הצטרף לשיירת אספקה שעלתה מתל אביב לירושלים.
הוא לחם על הגנת גוש עציון ועם נפילת הגוש במאי 1948 נפל בשבי הלגיון הירדני.
במחנה השבויים הצטרף שמואל לכוחות השיטור במקום והיה סגן המפקד. שמואל היה ממונה על חלוקת האוכל והמים וכן על המסדרים במחנה.
הוא למד היסטוריה, גיאוגרפיה ומתמטיקה והתאמן בכדורעף.
באפריל 1949, לאחר כמעט שנה בשבי, שוחרר שמואל והתגייס אל משטרת ישראל. הוא עבר קורס קצינים, ובמהלך השנים הבאות הקים את הלשכה המשפטית בבאר שבע ומילא תפקידים בכירים, בהם סגן מפקד המחוז הדרומי של המשטרה.
לאחר פרישתו לגמלאות מונה שמואל למזכל המועצה הלאומית למניעת תאונות והיה ממייסדי המכון הארצי לנהיגה מונעת.
הוא מילא עוד תפקידים ציבוריים, והוא מתנדב במחלקה לחסידי אומות העולם ב‘יד ושם’ כמתרגם עדויות מהונגרית לעברית.
שמואל הוא איש עדוּת, ומספר את סיפור חייו, כמעט מדי יום ביומו לקהלים מגוונים. לשמואל ולאשתו שושנה בן, בת, חמש נכדות ושלושה נינים.
█ דר’ תאה פרידמן מדליקת משואה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ח
דר’ תאה פרידמן, נולדה ב-1924 בעיר צ’רנוביץ ברומניה, בת יחידה להוריה, יטי ויוסף קוואלנברג.
ביוני 1941 הפציצו הגרמנים את העיר ותאה נשלחה לקרובי משפחה בכפר סמוך. עד מהרה הגיעו חיילים גרמנים ורומנים לאזור והחלו להתעלל ביהודים. תאה ודודתה ברחו לחורשה סמוכה, ולאחר שהחיילים עזבו, שבה תאה אל הוריה בצ’רנוביץ. בדרכה חזרה ראתה מתים מוטלים לצד הדרך.
בספטמבר 1941 הוקם גטו בצ’רנוביץ. בביתה של תאה שוכנו כ-20 בני אדם. בנובמבר, הועלו בני המשפחה עם עוד יהודים על קרונות בהמות, בצפיפות וללא מים ואוכל, והוסעו במשך יומיים עד אטאקי. חיילים רומנים בזזו את דברי הערך שברשות המגורשים.
בני המשפחה חצו את נהר הדנייסטר וגורשו לגטו מוגילב פודולסקי. אביה של תאה, נלקח לעבודות כפייה, ואילו תאה עבדה בעבודות פקידות תמורת 150 גרם לחם ליום.
בדצמבר 1942 ברחה תאה מהגטו. היא חצתה ברגל את הדנייסטר הקפוא ושבה לצ’רנוביץ. היא ניסתה למצוא מחסה בבתי קרובים ומכרים, אך איש לא נתן לה מקלט. לבסוף התחבאה בביתם של פרופסור קלמן גרוניך ורעייתו, אך נתפסה בסריקת פתע.
ניסיון שעשתה להתאבד בבליעת כדורים הסתיים בכישלון, לאחר ששוביה לקחו אותה למרפאה, שם נעשתה לה שטיפת קיבה. תאה שהתה במאסר, וביולי נידונה לגירוש לטרנסניסטריה, אך היא שוחררה בזכות שוחד ששילמה הקהילה היהודית.
בסוף 1943 הכירה תאה פעילים בתנועת הנוער גורדוניה, ויחד עמם השיגה דרכונים מזויפים לה ולחברים נוספים בתנועה. היא הגיעה לבוקרשט ושם פגשה את יוסף פרידמן, בעלה לעתיד.
היא התגוררה בדירת מסתור, אך נעצרה בפשיטה של המשטרה ונשפטה למאסר. מדי יום ביומו יצאה מבית הכלא לעבודה בבית חולים.
ביולי 1944 שוחררה תאה מבית הכלא. לאחר חודש נכנעה רומניה לצבא האדום. ב-1945 נרשמה תאה לבית הספר לרפואה בטימישוארה. ב-1950 נישאה ליוסף והחלה לעבוד כרופאה.
במקביל ביקשה לעזוב את רומניה מתוך רצון לעלות לישראל, אך בקשותיה החוזרות ונשנות לא אושרו.
ב-1958, לאחר שמונה שנים שבהן היו מסורבי עלייה, עלו תאה, יוסף ובנם לישראל. זמן-מה עבדה תאה כרופאת עיניים בקופת חולים בקריות, ובמקביל למדה עברית באולפן, ולאחר מכן, עברה המשפחה לרמת גן.
תאה עבדה כרופאת עיניים בקופת חולים ובבתי החולים תל השומר ובילינסון, וכעבור זמן מונתה למנהלת מחלקת עיניים בקופת חולים. לאחר צאתה לפנסיה המשיכה תאה לייעץ בתחום רפואת העיניים.
היא יקירת החוג לרפואת עיניים של אוניברסיטת תל אביב. יוסף נמנה עם מניחי היסודות לרפואת המשפחה בישראל ולימד בחוג לרפואה באוניברסיטת תל אביב.
לתאה ויוסף זכרם לברכה, בן, אף הוא רופא במקצועו, וחמישה נכדים.
█ ישראל-ראול טייטלבאום מדליק משואה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ח
ישראל-ראול טייטלבאום, נולד ב-1931 בעיר פריזרן בחבל קוסובו שביוגוסלביה, בן יחיד לד”ר יוסף ולפאולה טייטלבאום. באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוגוסלביה.
האב גויס כקצין רפואה, ועם כניעת יוגוסלביה חזר לביתו. בחורף 1942-1941 נעצר האב בידי שלטונות הכיבוש האיטלקיים. הוא הועבר למחנה מעצר באלבניה ושם הופקד על מרפאת המחנה.
דירתה של משפחת טייטלבאום הוחרמה בידי הצבא האיטלקי, וראול ואמו הושלכו לרחוב. “מילד שמנת מפונק הפכתי לילד רחוב”, מספר ראול. ידידי המשפחה, דראגוטין ואנה יאקיץ’, פתחו את ביתם לפני ראול ואמו, וראול הצטרף למחתרת היוגוסלבית.
בקיץ 1943 עברו ראול ואמו לאלבניה כדי לבקר את האב הכלוא. עם כניעת איטליה בספטמבר 1943 שחררו פרטיזנים אלבנים את המחנה שהאב היה עצור בו, והמשפחה הצטרפה לשורות הפרטיזנים. האב טיפל בפרטיזנים פצועים ובכפריים חולים. לאחר ימים ספורים החלה מתקפה של הגרמנים, והפרטיזנים נאלצו לסגת להרים.
“אבי סבל מהתקפים קשים של כיב קיבה ולא עמד במאמץ. התחלנו לפגר אחר הפרטיזנים“. המשפחה הסתתרה אצל כפריים, ולבסוף נאלצה לשוב לפריזרן.
ראול בן ה-12 שב לפעול בשורות המחתרת בעיר, הפיץ כרוזים והשתתף במעשי חבלה נגד הצבא הגרמני.
במאי 1944 נתפסו בני משפחת טייטלבאום. הם נשלחו למחנה הריכוז סיימישטה, ומשם הועברו לברגן-בלזן. ב-9 באפריל 1945, ימים ספורים לפני השחרור, הוצאו בני המשפחה מהמחנה והועלו עם עוד אסירים לרכבת שכונתה לימים “הרכבת האבודה“.
ב-23 באפריל שוחררו האסירים בידי הצבא האדום. המשוחררים היו חולים וחלקם מתו. ראול עצמו חלה בטיפוס, ושלושה ימים לאחר השחרור נפטר אביו בבית חולים של הצבא האדום. סבתו של ראול, אתל, נספתה בגטו טרזין .
ב-1949 עלו ראול ואימו לישראל. הוא התגייס לצה”ל ושירת כקצין בחיל התותחנים. את שירותו הצבאי סיים כסמג”ד בדרגת רב-סרן.
לאחר השירות הצבאי נעשה ראול עיתונאי, ופרסם מאות מאמרים ותחקירים על השואה וניצוליה, וכן על החברה והכלכלה בישראל.
ראול, היה שופט בבית הדין להגבלים עסקיים, ויושב ראש ועדת האתיקה של אגודת העיתונאים. הוא נמנה עם פעילי “מרכז הארגונים של ניצולי השואה“, ארגון הגג של ארגוני ניצולי השואה בישראל, מאז הקמתו ב-1987.
הוא מרצה וחוקר, ונמנה עם יוזמי הפרויקט “תרומת ניצולי השואה להקמתה של ישראל והתפתחותה“, שבמסגרתו השתתף בהפקת סדרת הסרטים “עופות החול“, המתמקדת בניצולי שואה שתרמו להקמת מדינת ישראל וביסוסה .
ראול טייטלבאום נמנה עם מנסחי “מנשר הניצולים” – קריאת ניצולי השואה לחינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות.
מחקריו וספריו שימשו את ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה – ועדה שהמליצה על שינוי היחס של מדינת ישראל לנזקקים מקרב ניצולי השואה וחוללה שינוי בחייהם של נזקקים רבים מקרב הניצולים.
לראול ולאשתו עליזה זכרה לברכה, שתי בנות וארבעה נכדים.
█ יששכר דב גולדשטיין מדליק משואה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ח
יששכר דב גולדשטיין, נולד ב-1929 בעיר ברטיסלבה בסלובקיה, שלישי מבין חמישה אחים ואחיות. אביו משה-שרגא היה רב הקהילה.
עוד לפני הכיבוש הגרמני בקיץ 1944 נרדפה המשפחה בידי השלטון הסלובקי האנטישמי, ולאחר הכיבוש ניצלו בניה מכמה אקציות.
דב, היה פעיל זוטר ב”קבוצת העבודה” של גיזי פליישמן, מיכאל דב וייסמנדל ושותפיהם, וכך נחשף למידע על גורל היהודים בפולין. דב וחבריו בנו קיר בעליית התקרה (בוידם) של בית המשפחה והכינו שם מחבוא.
בסתיו 1944 ילדה האם תינוק – אליעזר. באקציות שביצעו הגרמנים בתקופה הזאת נתפסו האם, חיה פייגא, התינוק אליעזר ואחותו של דב, בונה בת ה-12. הם גורשו לאושוויץ ונרצחו שם. דב ואביו הסתתרו במחבוא שהכין דב, אך הגרמנים גילו אותם.
הם נלקחו למחנה הריכוז סרד, ואחרי שבוע גורשו לאושוויץ. עם בואם למחנה נרצח האב בתאי הגזים, ואילו דב, הועבר למפעל במחנה-משנה של בוכנוולד.
כל התקופה הזאת הקפיד דב, ככל יכולתו על קיום המצוות. בחנוכה השיגו האסירים שמן בפחית. הם הכינו פתיל מסיבי בגד והדליקו אותו כחנוכיה. השמן השרוף העלה ריח חריף, והמפקד הגרמני בא לבדוק את מקור הריח. אך אז החלה הפצצה, המפקד הסתלק וכך ניצלו דב וחבריו.
בפסח 1945 השיג אסיר יהודי מעט קמח והביא אותו לצריף. הקמח הספיק לאפיית מצה אחת על פחית שהאסירים הדליקו בה אש, ובליל הסדר קיבל כל אסיר בצריף פירור מהמצה.
כשהחזית האמריקאית התקרבה הוצעדו דב וחבריו בצעדת מוות והגיעו לבוכנוולד. יומיים לאחר בואם שוחרר המחנה בידי הצבא האמריקאי. דב, לקה בטיפוס הבהרות, ואושפז בבית חולים אמריקאי שנפתח במחנה.
לאחר שהחלים הוא שב לברטיסלבה, ועם שובו גילה, כי כל תכולת ביתו נשדדה, למעט ספרי הקודש.
דב, הצטרף לתנועת הבריחה וההעפלה וכך הגיע לאיטליה עם קבוצה של בני עקיבא. באוגוסט 1946 הוא עלה על אוניית המעפילים “ארבע חרויות“, שנתפסה עד מהרה בידי הבריטים.
דב, היה כלוא שבעה חודשים במחנה מעצר בקפריסין, ועם בואו לארץ ישראל נכלא במשך חודש במחנה המעצר בעתלית.
לאחר מכן, הצטרף לישיבת בני עקיבא בכפר הרוא”ה ועלה להתיישב בביריה במסגרת גרעין ו’ של בני עקיבא. הוא לחם במלחמת העצמאות והיה מראשוני קיבוץ עין צורים.
דב, הקים את ישיבת בני עקיבא בבאר שבע, ושנים רבות היה מורה לתלמוד ותנ”ך ומדריך טיולי תלמידים ותיירים ברחבי הארץ.
בשנות התשעים היה רב הקהילה ושוחט בעיר קושיצה בסלובקיה.
דב, הוא איש עדוּת, המספר על קורותיו בתקופת השואה לבני נוער, ומלווה משלחות תלמידים לפולין.
לדב ולאשתו שולמית שלושה ילדים, שבעה נכדים וארבעה נינים.
█ אבא נאור מדליק משואה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ח
אבא נאור נולד ב-1928 בעיר קובנה בליטא למשפחה מסורתית בת חמש נפשות. באוגוסט 1941, חודשיים לאחר הפלישה הגרמנית, הוקם גטו קובנה והמשפחה נכלאה בו.
אבא, נהג להתגנב אל העיר בחיפוש אחר מזון. אחיו הבכור חיים נתפס בעת שחיפש מזון ונרצח בפורט השביעי, אתר בפאתי העיר שבו נרצחו יהודי קובנה.
אבא ויתר בני משפחתו שרדו כמה אקציות. כשהיו הוריו בעבודה נהג אבא לתרגל את הסתרת אחיו הקטן, ברל’ה בן השש, בתנור לבנים. בזכות זאת הצליח אבא להחביא את ברל’ה במהלך אקציית הילדים, שנערכה במרס 1944, אך ביולי הועברו בני המשפחה למחנה שטוטהוף, ושם הופרדו אלה מאלה.
האב צבי-הירש, נלקח למחנה-משנה של דכאו, לעבודת כפייה, ואילו ברל’ה בן השש והאם חנה שולחו לאושוויץ. “ברגע שראיתי את אמי ואחי הולכים לכיוון הרכבת, הבנתי שזהו, אפשר להגיד ‘שלום’ לתמיד”.
אבא, הועסק בבנייה, בחפירה ובנהיגת קטר של רכבת דיזל במחנה-משנה של דכאו. עם חבריו מהמחנה, שהיו חבריו עוד מקובנה, הוא שומר על קשר עד היום. בתחילת 1945 ביקשו הגרמנים מתנדבים לעבודה במחנה קאופרינג, בחציבת בונקרים תת-קרקעיים בהר.
אבא, סבר שאביו נלקח למחנה הזה, והתנדב לעבור אליו בתקווה לפגוש את אביו, אך אביו לא היה בקאופרינג.
ב-24 באפריל הוצאו האסירים לצעדת מוות. אבא צעד ללא אוכל ומים, בגשם ובשלג, ניזון מעשבים שתלש בדרך. ב-2 במאי, כשהתעוררו הצועדים ביער, לא היו שומריהם הגרמנים במקום.
זמן קצר אחר כך, ראו חיילים אמריקאים ממוצא יפני שהודיעו להם שהם משוחררים.
אבא, הגיע למחנה עקורים ליד מינכן. לאחר כמה חודשים איתר אותו אביו והשניים עברו לפולין. בלודז’ הצטרף אבא לגרעין של קיבוץ לוחמי הגטאות וב-1946 עלה בגפו על אוניית מעפילים.
האנייה נתפסה בידי הבריטים, והוא נכלא במחנות מעצר של הבריטים בקפריסין, שם הכשיר עצורים אחרים בהגנה עצמית ולימד אותם עברית וידיעת הארץ.
ב-1947 הגיע אבא, ארצה. הוא לחם במלחמת העצמאות ולאחר מכן עבד ב’שבכ‘ במכון וייצמן וב’מוסד’.
בשנים 1985-1984 השתתף אבא ב”מבצע משה“, המבצע שבו הועברו כ-5,000 מיהודי אתיופיה ממחנות פליטים בסודן לישראל באמצעות ספינות חיל הים ומטוסים ישראליים.
אבא רואה כזכות גדולה את האפשרות הזאת שניתנה לו להשתתף בהעלאת יהודים לישראל.
אבא, ניהל בית אבות יהודי בהנובר, והוא מרצה בבתי ספר בגרמניה על קורותיו בשואה ומשתתף בטקסים שנערכים באזור בווריה וקשורים בדכאו ובשואה.
הוא יושב ראש העמותה של משוחררי מחנות החוץ של דכאו וסגן נשיא העמותה העולמית של אסירי דכאו לשעבר.
לאבא ולאשתו לאה זכרה לברכה, בן, בת, חמישה נכדים ושמונה נינים.
Add Comment